קווים, חוטים וזכרונות: מפגש בין שתי ציירות. ​לפעמים, תחת קורת גג אחת בקיבוץ, נפגשים קצוות של חוטים שלכאורה נטוו במקומות רחוקים לגמרי. במפגש הזה יושבות שתינו – ברכה ימיני הישראלי ואלה עוקב פרטל – שתי ציירות, שתי נשים ששורשיהן התימניים נושאים את השם "ימיני" ושתי יוצרות המנסות לתת צורה ומקום לסיפור משפחתי מורכב.

דרך הציור, הרישום והחומר, אנחנו מתבוננות בעבר, שואלות שאלות על השתקעות, על בחירה ועל מציאת בית בתוך הקיבוץ. בטור הזה אנחנו מביאות, כל אחת בקולה ובסגנונה הייחודי, את המונולוג האישי שלה על הדרך, על המכחול ועל השורשים שצומחים מתוך הנייר והבד.

הסיפור המשפחתי שלי מתחיל בצנעא שבתימן, בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. הוריי, נעמי ויהודה, חיו בקהילה יהודית מסורתית וסגורה תחת שלטון האימאם. אבי היה צורף תכשיטי פיליגרן, רב ושוחט ואמי גדלה במשפחה גדולה ואמידה. החיים התנהלו במסגרת חמולתית: כולם חיו סביב חצר אחת, העבודה והחיים היו משותפים, החגים נחוגו ברוב עם, והקהילה הייתה מרכז העולם. במבט לאחור אני רואה שבאופן מפתיע, אורח החיים הזה הכין אותנו גם לחיים השיתופיים בקיבוץ.

כאשר נאסרה יציאת יהודים מתימן, יצאו הוריי במסווה של עלייה לקבר קדוש. הייתה זו תחילתו של מסע העלייה לארץ ישראל. הם הלכו ברגל חודשים ארוכים מצנעא לעדן, ומשם הפליגו לארץ ישראל. בשנת 1933 הגיעו ליפו והשתקעו תחילה בתל אביב ובהמשך בנו את ביתם בחולון. אבי התקשה להסתגל לחיים החדשים בארץ והמשיך לחיות ברוח העולם ממנו בא. אמי, לעומתו, הייתה אישה בעלת יכולת הסתגלות יוצאת דופן.

בינתיים המשפחה גדלה ואחרי לידות ומיתות אנחנו שישה צאצאים במשפחה. אני נולדתי בינואר 1942 בבית בחולון עם מיילדת. אסתר הבכורה הצטרפה לפלמ"ח ואחר כך עבדה ולמדה בסמינר הקבוצים שם פגשה את מי שהיה בעלה ועברה לחיות איתו בקיבוצו שדות ים.

נשמע פשוט, נורמלי וטבעי, לא? בכלל לא. הכל התרחש תוך הגנה והסתרה של אמי את המתרחש מפני אבי. זה היה תמצות התמצית של חיינו עד שבצעד נועז וחסר תקדים החליטה אמנו לעזוב את הבית עם כל הילדים ולעבור לקבוץ שדות ים.

כך נולד "סיפור הבריחה מחולון" שהיה אמיתי מאוד.

ההסתגלות שלי לקבוץ, ללינה המשותפת ולחיי החברה הייתה מדהימה עד כדי כך שבהדרגה ובאופן בלתי מודע, איבדתי את המבטא התימני שהיה לי. כינויי החיבה שלי בכיתה כללו חית כגון: 'חומי' או 'אוח' שהחבר'ה היו מתאמצים להגות נכון. יש לי זכרונות טובים מבית הילדים, למשל, אחרי שהמטפלת הייתה אומרת לילה טוב אחרון, היינו מתאספים בחדר האכילה ויוצרים הווי משלנו. תהליך הסוציאליזציה שלי היה גם אידיאולוגי. אני מזוהה עם הקבוץ, עם הדרך, עם כל מה שזה אומר עד היום. אני זוכרת כמה בכינו כשסטלין מת. מי ידע? והיינו מאושרים.

במיוחד זכורים ברעדה/קור לילות הסערה בהם היינו מוקפצים לחוף להרים את הסירות כדי שלא ייסחפו עם הגאות לים וכן החתירות בים. התקשיתי בחתירה עם המשוטים הכבדים אך מול הקול האדיר של שמשון בובר שנתן את קצב החתירה, מי יכול היה לעמוד.

הפעילות הימית העניקה לנו גאווה רבה ותחושת מיוחדות. עניין הים היה כל כך חזק שבבגרותנו, "ילדי" כיתת ארז, כמבוגרים וממקומות שונים בארץ, המשכנו להפליג ביחד במשך כ-15 שנים וביאכטה הרגשנו כמו בכיתה הכוללת.

את שמעון הכרתי בבסיס צנחנים בו שירתתי ולאחר שנתיים התחתנו ובגיל 23 הייתי אם לתאומים. כצפוי ממי שמזוהה עם דרך הקבוץ ונהנתה ממנה, לא הייתה לי כל בעיה לחזור מבית היולדות ולהפקיד את ילדיי בבית התינוקות וללכת לחדר ולאחר 11 שנים נולד אדם הצעיר בבנינו. כבר הייתי אשת חינוך בעצמי. למדתי בסמינר הקבוצים באורנים. עבדתי עם פעוטות בפעוטונים כ-16 שנים ואחר פתחתי את גן "רימון" כגננת והנה אנחנו משפחה עם שלושה ילדים. עדיין בלינה המשותפת. הייתי אם מעורבת עם צוותי החינוך, במיוחד עם התאומים, ביודעי את החשיבות של פיתוח זהות עצמית נפרדת לכל אחד.

בהיותי בת 40 עשיתי הסבה מקצועית לעובדת סוציאלית קלינית, תואר שני באוניברסיטת בר אילן והסמכה לטיפול משפחתי. בקבוץ מילאתי שני תפקידים לאורך השנים: רכזת תרבות ורכזת חינוך וגם בתפקיד נלווה לעבודה אחרת, ריכוז שיקום.

אני יכולה לומר בכנות שבכל עבודה בה הייתי, כולל "פקקית" בתחילת דרכי בגבעת חיים, נהניתי ואהבתי.  

במהלך הלימודים לעבודה סוציאלית עובד ונבות התגייסו לצבא. נבות לא עמד בדרישות השינוי בחיים ובמה שנדרש ממנו בהתמודדות עם המציאות הצבאית והתאבד בירייה. השאיר מכתב פרידה. העולם התהפך. הכאב בלתי נסבל ומשהו בתחושת העצמי השתנה. מותו מלווה אותי בכל מה שאני עושה. כצל, כישות, כאופל.

האובדן מלווה אותי מאז ונוכח בדרכים גלויות וסמויות גם ביצירה שלי. לצד הכאב, המשכתי למצוא משמעות במשפחה, בעבודה, בקהילה וביכולת להמשיך ליצור ולצמוח.

החיים בקיבוץ, המסגרות שהוא נותן ומשפחה עניפה, כולל סבא וסבתא שהיו אז בחיים וחברים, עזרו לנו להתמודד ולשרוד את הטראומה האיומה הזו ואף להמשיך בחיים. כשהגיע זמנו של אדם להתגייס לצה"ל, לא חתמנו לו ללכת ליחידה קרבית.

בשנה ה-40 לנישואינו התגרשנו. פירוק המשפחה הגרעינית מעיק עלי מאוד. יחד עם זה, אני לא מקשרת את הגירושים עם מותו של נבות שהתרחש 19 שנים קודם לכן. אני מרגישה שהיו לנו נישואים טובים. אדם היה בן שבע כשנבות נהרג וכבר שנתיים בלינה משפחתית.
שואלים אותי איך הגעתי לעסוק באמנות? מאין באו הצבעים? כשיצאתי לפנסיה בגיל 69 חיפשתי תחום יצירה משום שתמיד הייתי יצירתית בבישול, בתנועה, בשירה. בדרמה ובמשפחת המקור שלי יש הרבה אמנים.

חשבתי תחילה על צילום, כי היו לי תוצאות טובות בכך באופן טבעי. אז התברר לי שצילום הוא עיסוק יקר מאוד. כתימניה אסלית החלטתי ללכת על ציור שנראה כעיסוק זול יותר בהוצאה הכספית (סתאאאאם). מעלילים על התימנים. אנחנו חסכנים! לאחר זמן קצר הפך תחום הצילום לדיגיטלי וזול להחריד, אבל כבר נפל הפור והתחלתי לצייר בסטודיו עם ורד נחמני כמורה וכמנחה. ורד היא מורה נהדרת. יש לה רגישות מיוחדת וסוג של תכונות טיפוליות.

אני מציירת בצבעי שמן על בד. בשנים האחרונות התחלתי בנוסף לרקום על רשתות.

העיסוק באמנות גורם לי אושר גדול. לא ידעתי שכך קורה וזו הפתעה נהדרת עבורי. בהתחלה אהבתי את התוצאות של היצירה אחר כך את כל רצף התהליך והעבודה. לעיתים תכופות אני מרגישה סוג של התאהבות בעולם, בחיים וכך אני הולכת ברחובות.

אני מרגישה שאני אמנית מגוונת ולאורך השנים אני מציירת בסגנונות שונים, רוקמת, יוצרת מייצבים מגרוטאות אותן אני מוצאת במתחמי אשפה. מיומנות שרכשתי כגננת שטיפחה את חצר הגרוטאות בגן כחלק חשוב בתפיסה החינוכית.