אפיק נוסף שזוכה לרגיעה הוא עניין תחנת-הכוח, כשמצד אחד הסתבר כי נוצר רוב משמעותי של מתנגדים להקמתה של התחנה מסיבות שונות אך מאידך, נותר האתגר העצום של מציאת מקורות הכנסה ורווחים להם הקיבוץ משווע כל-כך. לפחות הקהילה לא התמוטטה מהמתח והעימות שנוצרו כאן בחודשי החורף והאביב בעניין – וזה אכן קריטי.

נותר אתגר מורכב וקשה של איתור מקורות ההכנסה בו עוסקת הנהלת הקיבוץ עם הוועדה הכלכלית, בשתיהן משתתפים גם חברים צעירים, משכילים ומנוסים המעורים בעולם העסקים. הם דנים ומתלבטים בנושא שעדיין נותר ללא פתרון ודאי המסתמן באופק, למרות המאמצים הממושכים והמשמעותיים שלהם. התקווה במקרה זה היא שכישלון המאמצים הכנים והמקצועיים במימוש תכנית תחנת הכוח, לא יגרום להוצאת הרוח ממפרשיהם במאמץ החשוב הזה.

רוב חברי ותושבי הקיבוץ המשתמשים וגרים לצד הכביש הדרום-מערבי (גילוי נאות; אני אחד מהם) ממשיכים לחיות/לסבול לצד פרוייקט צינור/כביש מקורות, עם תקווה שהכביש ייסלל ושהנהלת הקיבוץ תמצא דרך ללכת לקראתם ולקדם פתרונות הולמים לבעיות התנועה והחניה שנוצרו ללא אפשרות להשפעה של הקיבוץ וחבריו. אתם מוזמנים לקרוא את דבריהם של איתי סינדליס בראיון עם ליאור וכתבתה של יהודית פרנק בעניין.

באשר לעשיה חיובית הנותנת תקווה, חייבים לציין את העשייה התרבותית המאורגנת והספונטנית הבאה לידי ביטוי בחגים ובהופעות, בהם ניכרת השתתפות רחבה ונכונות "להרים" אירועי חג ומופעים עם גב, תמיכה ויוזמה של ועדת התרבות בראשותה של מור נואמה, כפי שתוכלו לקרוא כאן בהמשך, בכתבתו של אלדד ורדי.

אנחנו מאחלים לקהילה ולכל קוראינו המשך קיץ בטוח, רגוע ומהנה.

אני רוצה להעביר את תפוז הזהב

לגל רסיס.

במשך שנים, בכל בוקר, גל ניצב במעבר החצייה בכניסה לבית הספר "משגב", דואג לבטחונם של ילדינו במסירות, באחריות ותמיד עם חיוך.

תודה לגל על המחויבות, האכפתיות והעשייה היומיומית .

בעקבות הפוסטים על כביש מקורות הנצחי – איך קורה שקיבוץ שלא הצליח  להקים עסק מרכזי למחייתו, שקרה לו אסון כלכלי לא מכבר –  שופך מיליונים על כביש עוקף מרכזי וחשוב, שהוא גם כניסה ויציאה "מגן- העדן", שממנו יוצאות ונכנסות משאיות ענק (גז, מחזור, חומרי בניין) מכוניות משפחתיות, הולכי רגל ונוער השב מבית-ספר על אופניו — עם כשל תכנוני כל כך ברור?

אני קצת המומה ושואלת עניינית: איך תוכננו החניות? לחלק מהבתים שעל הכביש אין חנייה (מדובר באוכלוסייה מזדקנת) והמכוניות פשוט חונות על הכביש הצר.

את שביל הולכי הרגל החשוב ביותר, אפשר היה לבנות לפחות עוד מטר לכיוון הכביש ושדרת העצים (צל) וכך נשאר שם רווח לא ברור ולא מנוצל – למה? האם זו עוד הזדמנות שהוחמצה?

אולי בכלל אני טועה, אבל משיח לא עונה, משיח גם לא מצלצל.

הנה כמה דברים שלא ידעתי (ואני בטוח שגם אתם לא) על יושב ראש המועצה בגבעת חיים איחוד:

ביומיום הוא מנכ"ל של חברה המנהלת מיליארדים בשוק ההון.

הוא הקים וניהל מועדון ריצה וטריאתלון מהגדולים בארץ.

לפני כמה שנים ולפני שנפלה לידיו ההזדמנות להתקבל לחברות בגח"א, הוא בכלל חשב לעזוב את הקיבוץ.

את כל הדברים המעניינים הללו אני שומע מאיתי סינדליס כשאני יושב איתו לשיחת קיץ במרפסת שלו עם דובדבנים מעולים ומים קרים.

הוא בן 51, שירת בצבא כמש"ק בסיירת מטכ"ל (מהחבר'ה של גיורא זכין) ואז חזר לפרדס. "עבדתי עם הצוות המיתולוגי שכלל את ירון למפרט, ירון בנגר, ארז אייזנר, שלום דוגמא המיתולוגי, אורי לברון, שושנק'ה, עילם ברוך, עומר מדיני ועוד רבים אחרים. זו הייתה תקופה נהדרת", הוא זוכר. "אחר כך יצאתי ללמוד מנהל עסקים עם התמחות במימון והתאהבתי בשוק ההון. משם המשכתי לעולם ההשקעות כמנהל תיקים בבנק, מנהל קופות גמל וסמנכ"ל השקעות ובהמשך גם כמנהל השקעות בחברה פרטית".

אבל במקביל, הוא חש שיש גם דברים אחרים שהוא רוצה לעשות. "במהותי אני איש של אנשים וזה מה שאני אוהב לעסוק בו. רציתי לחזור לזה ולכן עשיתי קורס מנהלים עסקיים בקיבוצים. אפילו התמודדתי על התפקיד בקיבוץ העוגן אבל בסופו של התהליך חזרתי לשוק ההון, למרות שלא וויתרתי על החלום. ישבתי עם שמוליק לשם, יזהר לנדאו, גם עם ארד שעבד כאן ועם מנהלים בקיבוצים אחרים ושמעתי מהם על התפקיד".

כאמור, כיום הוא מנכ"ל חברה בשוק ההון. "אני אוהב את זה מאוד ובעיקר את העיסוק באנשים – להיפגש עם משקיעים, להבין מה הם צריכים ומה הם רוצים ומה הבעיות שמטרידות אותם. גם כשעסקתי בעולם הספורט, זה היה תמיד סביב האנשים – למשל כשהקמתי את מועדון הריצה והטריאתלון 'ראן פור איט' שהיה מהגדולים בארץ, עד הקורונה, שם החלטתי לסגור אותו לאחר 11 שנות פעילות".

ואז הגיעה ההזדמנות לעסוק באנשים – כאן בקיבוץ. "לפני כשנה וחצי פנה אלי שקד אביב שאצטרף למועצה, אבל אחרי שנבחרתי, אני חייב לומר שמצאתי את עצמי לא מחובר לעניינים ובאופן כללי חשתי כי כחבר מועצה אין לי מספיק ידע, יכולת והשפעה על הנושאים. הלכתי קצת לאיבוד ולכן חשבתי לפרוש כי הבנתי שאני לא נהנה ולא ממצה את עצמי".

בדיוק באותה תקופה הוא נחלץ לעזרת "לגעת בחיות" בשל היעדרו של יובל נבון ועד כניסתו של עופר לניהול. "עזרתי שם מספר חודשים וזה היה נהדר, מקום בו עובדים על הטרקטור, עם אנשים ועם חיות, בדיוק מה שאני אוהב. אבל במקביל ולאחר עזיבת שקד את ראשות המועצה, התברר שכמעט ואין מתמודדים על התפקיד. ניהלתי אסיפה בנושא ההתמודדות על תפקיד מנהל הקהילה ואחריה פנו אליי ליאורה, יו"ר הקיבוץ וגם ורד ברוקר, מנהלת משאבי אנוש ושאלו אם אני מעוניין להתמודד על תפקיד יו"ר המועצה. הבנתי שמכיוון שאני במילא חבר מועצה, אני יכול להוביל, לנהל ולהשפיע על תהליכים גדולים שקורים כאן. דיברתי לפני כן עם אלכס קראוס, עם שקד ועם ורד והחלטתי להתמודד על התפקיד".

הוא כבר חצי שנה בתפקיד והציפיות שלו מתממשות. "בהתחלה חלפו לי בראש מחשבות שאולי זה יהיה נינוח יותר, אבל מהרגע שנכנסתי לתפקיד, הכל בתנועה. אני לומד המון על המבנה הארגוני, על הוועדות ועבודתן, על התהליכים בקיבוץ וכל אלו הם דברים שכחבר מועצה אתה פחות חשוף אליהם. אני ממצה פה את האהבה שלי לעבוד עם אנשים במגוון נושאים – אני עובד עם חברי קיבוץ, משתדל 'לפרק מוקשים' עם חברי מועצה לפני מועצות חשובות ונוגע ברבדים שונים של החיים שלעיתים הם מורכבים כאן".

אחד הנושאים שהיו חשובים לו, הוא הנגשת החומרים לחברים. "ברור לי שכמעט אף אחד לא קורא בימינו פרוטוקולים של דיונים, כך גם מעטים צופים בשידור ישיר של המועצות. לכן ישבתי עם היידי וחנוש על נושא ההנגשה ואני שמח שהצלחנו ליצור את שידורי המועצה במדור 'סרטים' בטלוויזיה שם יש את האפשרות להריץ קדימה ואחורה. נושא הנגשת הפרוטוקולים עדיין בחשיבה איך נכון להנגישו לציבור, כי הציבור הוותיק כמעט שלא נכנס לאתר לקרוא אותם, כאשר בעבר הוא חולק לתאי הדואר של החברים ולבסוף הופסק".

קצת אחרי שנכנס לתפקיד, החלו קרבות הגז. "במועצה התנהלו ויכוחים סוערים בנושא הזה, היו גם התקפות אישיות והמחלוקת הייתה גדולה", הוא זוכר. "כיושב ראש מועצה אתה צריך להיות מספיק רגיש כדי לתת מרחב לדוברים וגם כדי לחתוך מתי שצריך ולהגיע להצבעה".

יש לו גם דעה על עניני היום כאן. "כביש מקורות, למשל, זה פיאסקו שנוהל בצורה לקויה ביותר. כפי שהתגלה, זה נושא שנוהל ללא חוזה, עם קבלן משנה כושל שחברת מקורות בחרה לעבוד עימו ולראייתי זה הבסיס לכל מה שקרה בהמשך. סיזל, המנהל העסקי, מינה מפקח מקצועי של תשתיות בוגר הטכניון לפני מספר חודשים ובמידה ויש בעיות הוא פונה למפקח של מקורות. אני מקווה מאוד שהפרוייקט יסתיים בקרוב ותושבי השכונה יוכלו לשוב ולשבת בנחת במרפסת ולהנות.

בנושא המעילה, אפשר לראות שם בעיה החוזרת על עצמה כאן – אין פיקוח מספיק על יישום המלצות והחלטות. הרי היה בעבר דו"ח של וועדת ביקורת על בעיות בהנהלת חשבונות, אבל לא הייתה בקרה מספקת על יישומו והטמעת המסקנות. גם אצלנו במועצה עלתה מוועדת ביקורת אותה הבעיה – היעדר פיקוח על יישום החלטות המועצה. חלק מתפקידי כיום הוא לוודא ולבקר אחר יישום החלטות שנדונו במועצה וזה נושא שיש לגבעת חיים בהחלט דרך לעשות כדי להשתפר".

אנחנו מדברים על כך שרבים מהתפקידים הבכירים בקיבוץ, הם תפקידים בחלקיות משרה.

"אני שואל את עצמי – האם רלבנטי לעבוד כך? מצד אחד היקף העניינים בו מטפל כל בעל תפקיד הוא עצום אבל מצד שני אני מודע לכך שנושא הוצאות השכר בהנהלה, בעיקר בהנה"ח עקב המעילה, עלה משמעותית בשנים האחרונות ואנו כפופים לתקציב כאשר המקורות כרגע מוגבלים. לדוגמה, מנהלת הכספים הקודמת עבדה במשרה חלקית ביותר להבדיל מהיום, מה שייצר בעיות מקצועיות קשות בעבודה היומיומית. גם על הנושא הזה, צריך לתת את הדעת משום שיש פה פוטנציאל לבעיות".

בצד החיובי, הוא גם רואה לא מעט. "הנה, רבים הזהירו שנושא תחנת הכח יגרום לקרע פה וזה לא קרה. הוחלט לרדת מהנושא והאנשים המשיכו הלאה בחייהם. יש בגבעת חיים מוחות מעולים מהדור הצעיר ואני מדגיש שגם מהדור הוותיק יותר, שלדעתי לא מנוצלים מספיק ליצירת מקורות הכנסה חדשים, עכשיו שפרוייקט תחנת הכוח ירד מהפרק. עד כה לא הצלחנו לאחד את המוחות הללו בגוף אחד, כפי שעשו בקיבוצים אחרים. אני חושב שזה חיוני משום שחייבים לאתר מקורות מימון לקיבוץ ההולך וגדל. בנושא הכלכלי אנחנו חייבים שיהיה מישהו שידחוף קדימה, יחד עם המנהלים המצויינים שיש לנו בקיבוץ בהנהלה ובענפים השונים כיום הנתונים תחת עומס עבודה רב. אנחנו צריכים יותר ליזום ולהוביל במקום בעיקר להגיב לאירועים. אם לא נעשה כך, יהיה הרבה יותר קשה להמשיך ולנווט את הספינה הזו שנקראת גבעת חיים איחוד".

אם יש מוסד בין מוסדות הקיבוץ אליו מגיע כל הציבור באופן סדיר, אין ספק שהכלבולית עומדת בראש הדירוג. אמנם הענף מזוהה עם תניה רטר, אבל הדבר הראשון שהיא מדגישה בשיחתנו, הוא כי כל הנאמר בה נוגע לצוות הקבוע של הכלבולית ולא רק לה. זה חלק מהמהות של המקום המשרת מאות לקוחות ובעיקר משפחות מהקיבוץ.

הצוות שכולכם מכירים כולל כ-12 עובדות ועובדים קבועים, פנסיונריות (שלומית, דורית, ז'ניה) ובנוסף להן – בנות ובני נוער מהקיבוץ, המשלימים את הצוות הקבוע. חברות אחרות ממלאות תפקיד בקופות באופן קבוע בערבים, בשבתות ובחגים. 

למרות העזרה ההדדית בצוות, יש חלוקה בסיסית לתפקידים כשלצד תניה, המנהלת, נמצא עופר דוד האחראי על משרד הענף, אביחי שעל התפעול וניהול הצוות, יאיר על הרכש, ויוי – תיאום הזמנות ופיצ'פקס (סידקית) נועם לביא – מקוררים וקפואים וכל שאר הצוות המוכר והוותיק שהם הפנים של הענף המשרת אותנו בנאמנות וביציבות כבר שנים רבות.

התכנסנו כאן בעיקר כדי להרחיב על נושאי קליטת נערות ונערים בענף ושימור צוות קבוע, לצד הנושא שעלה לאחרונה בנוגע לתמחור מוצרי החנות ולהחזרי כספים לחברים בסוף השנה – שני עניינים שלא הועלו או נדונו כאן בעבר.

לשאלתי על עבודת הנערות והנערים: הילדים מקבלים סקירה של רכזי הענפים השונים ובוחרים בהתאם לעניין ולצרכי הקיבוץ. ניתן לעבוד בתשלום מגיל 14 אך עבודה ללא תשלום יכולה להיות בחלק מהמקרים כבר מכיתה ז' (סידור מוצרים על המדפים).

מגיל 14 הם עובדים בתחילה 60 שעות ללא תשלום, ע"פ המודל המעולה שלדברי תניה נקבע ע"י הנהלת הקיבוץ. לאחר גיל 14 ובתום מילוי המכסה של 60 ש"ע – ניתן לשלם להם ע"פ חוק עבודת נערים. מהגיל המתאים הם גם מאיישים את הקופות ועושים זאת לדבריה ביעילות, נחמדות והצלחה. אפילו ילדי בית-הרותם (כתה ו') מתחילים להתנסות בעבודה ראשונית, כדי להיחשף לעולם העבודה.

שאלתי מדוע הכלבולית כ"כ אטרקטיבית לחבר'ה הצעירים? תניה אומרת כי "העבודה בצוות מגובש היא תמריץ חשוב, לצד האחריות המוטלת עליהם והתנאים בעבודה. הם מדריכים זה-את-זה, עוזרים בפתרון בעיות, מתחילים עבודה בשעות מוקדמות ויוצרים חברויות וגיבוש בין גילאים שונים. חלקם לוקחים אחריות, כמו רישום עבודה ותפקידים אחרים שהם ממלאים במסירות, דיוק ומקצועיות, הגורמים להם סיפוק ולעובדים הקבועים – לדעת כי יש על מי לסמוך אפילו כשחברי צוות קבועים נעדרים".

יש להניח שעבודה שחלקה בתנאי מיזוג אוויר בקיץ וחימום בחורף מסייעים בהתמדה של החבר'ה האלה, אך אין ספק שללא המרכיבים האחרים זה לא היה מצליח כמו שקורה בפועל. "יש פה איזה קסם הנובע מהצוות הקבוע שמחזיק את החבר'ה הצעירים, הלומדים לחיים בעבודת הצוות כאן", מסבירה תניה. "כל הצעירים שעבדו או עובדים כאן מגיעים להיות איתנו בשעות הפנויות שלהם, פשוט רוצים להיות כאן גם מעבר לשעות העבודה". 

וזה ממש מצליח. "בשנתיים האחרונות היו יומיים בהם השארנו את הכלבולית בניהול של צוות הנעורים לכל אורך היום, פתיחה בבוקר, קבלת סחורה, בדיקה ותמחור, סידור על המדף ושירות לקוחות והם עשו זאת בהצלחה רבה", היא מזכירה. "אנחנו גם אוהבים לשמר צעירים שעבדו אצלנו מגיל 14 וחזרו אלינו אחרי הצבא. אנחנו משקיעים מאוד בנוער המגיע אלינו". 

תניה מתרגשת מאוד לראות את הנערים/ות עובדים בכלבולית וגם בענפים אחרים כגון נוי, חינוך ועוד.

ביקשתי הסבר והרחבה מתניה בנוגע לפרסום שהופיע במדיה של הקיבוץ, באשר לתמחור מוצרי הכלבולית ולהחזר לחברים על קניות כאן.

"אז ראשית, נערך סקר שנתי של כ-150 מוצרים באחת הרשתות המובילות בסביבה. הנתונים שהתקבלו הושוו למחירינו ונמצא שהכלבולית, למרות מימדיה הצנועים ביחס לחנויות הרשת, מוכרת במחירים תחרותיים ולעיתים גם זול יותר. עדיין נוצר תמיד רווח העובר ברובו לקיבוץ לשימושי הקהילה בתחומי חינוך, תרבות, נוי ועוד. בהמלצת הוועדה הכלכלית, הוחלט בהנהלת הקהילה להחזיר חלק מהרווח שנותר למשפחות החברים, שבעבר שילמו מחיר נמוך מזה של קונים מבחוץ. בתום השנה יחושב הסכום בהתאם לקניות כל משפחה או חבר/ה ויועבר זיכוי בהתאם".

בנושא שירות לקוחות – מסתבר שפניות ותלונות מהחברים ושאר הלקוחות מגיעות לתניה ולעובדים אחרים בכל שעות היום והלילה, כולל סופי-שבוע וחגים. כך שהיא מבקשת מאיתנו לשלוח וואטסאפ לטלפון ייעודי לפניות כאלה שמספרו 050-6371498, על-מנת שהיא ושאר עובדי הכלבולית לא ייאלצו להפסיק את עבודתם השוטפת ולענות במיידית לפניות, אך עדיין להגיע לפניות ולענות עליהן בסבלנות, בניחותא (תמיד עדיף להגיע לכלבולית ולא לשלוח הודעה).

אין ספק שמרכזיות הכלבולית מחייבת השקעה בצוות ובמקום, מה שנעשה באופן שוטף, כדי שכולנו נקבל את השירות הראוי. העובדה שרבים כל-כך מגיעים מבחוץ ומעטים כל-כך מאיתנו ממקדים את הקניות שלהם בחנויות הרשתות –  מדברים בעד עצמם. אז מילה טובה לצוות, בתקווה להמשיך במה שמצליח ולשפר את הטעון שיפור.

המכביה היא אירוע הספורט היהודי הגדול ביותר בעולם. מדי ארבע שנים מגיעים לישראל אלפי ספורטאים יהודים מכ-80 מדינות, המתחרים ביניהם בכ-45 ענפי ספורט שונים. אך המכביה היא הרבה יותר מתחרות. אחת ממטרותיה העיקריות היא לחבר בין ספורטאים יהודים צעירים מכל העולם, תוך חיזוק זהותם היהודית והקשר שלהם למדינת ישראל. המכביה שואפת לטפח קשרים עמוקים וארוכי טווח בין המשתתפים, לחזק את הזיקה לישראל ולהעניק ליהודים מכל רחבי העולם תחושת שותפות ומשמעות.

משחקי המכביה ה-22 התקיימו ביולי 2026, לאחר שנדחו ממועדם המקורי בקיץ 2025 בשל המלחמה מול אירן. כ-5,000 ספורטאים מ-70 מדינות לקחו חלק ב- 45 ענפי ספורט והאירוע נפתח בטקס מרגש באצטדיון טדי בירושלים.

אחרי תקופה קשה, קיום המכביה היה הצהרה של אחדות, חוסן וחיבור מחודש בין ישראל לקהילות היהודיות בעולם.

השתתפות צעירי גבעת חיים ועמק חפר במכביה היא מקור לגאווה מקומית גדולה. כשהם עולים למגרש או קופצים לבריכה במדי נבחרות ישראל, הם מייצגים לא רק את עצמם – אלא גם את הקיבוץ, המועדון, העמק והקהילה כולה. הנוכחות שלהם על הבמה היהודית-בינלאומית מזכירה עד כמה הדרך הארוכה של אימונים, התמדה ורוח ספורטיבית מתחילה כאן, בבית – בבריכה של גבעת חיים, בקבוצות הנוער של העמק ובתחושת השייכות החזקה שמלווה אותם גם כשהם לובשים כחול-לבן.

כדורמים –בענף הכדורמים נרשמה נוכחות מרשימה במיוחד: לא פחות מתשעה שחקנים מהפועל גבעת חיים, שלושה מהם מגבעת חיים איחוד, ייצגו את נבחרות ישראל – כבוד גדול למועדון המקומי. עקב מספר מועט של נבחרות בינלאומיות שהגיעו לטורניר הכדורמים התחרו שתי נבחרות מישראל.

נרי זוהר ואיתי הדר השתתפו בנבחרת הנוער הבוגרת ומיכאל בן אליהו בנבחרת הצעירה, שגם קטפה את מדליית הזהב. השחקנים שיתפו בחוויות שלא ישכחו: אווירה מיוחדת ומחממת לב בין הנבחרות, כבוד הדדי, רוח ספורטיבית גבוהה ומעל לכל גאווה אמיתית במדי נבחרת ישראל ובהיותם שותפים למפעל ייחודי ומשמעותי זה.

אתלטיקה – ירדן רז ייצג את ישראל בענף האתלטיקה ורשם הישגים יפים. ירדן התחרה בארבעה מקצועות באתלטיקה ובלט במיוחד בזריקות: מקום שני בזריקת דיסקוס ומקום שלישי בהטלת  כידון. הישגים אלו על הבמה הבינלאומית של המכביה, מדברים בעד עצמם. כל הכבוד, ירדן!

לכל הספורטאים שלנו – תודה. תודה שיצאתם לדרך, שנשאתם את שם גבעת חיים ואת שם ישראל ושהחזרתם איתכם הביתה קצת יותר מהגאווה, מהרוח ומהאחדות שהספורט מייצג. יותר מתמיד, אתם מהווים השראה לכולנו

עם כניסת הקיבוץ לשנתו ה-75, אנחנו קהילה "חזקה" מלוכדת סביב הדברים שמחזיקים אותנו יחד עשרות שנים: 

בין השאר, שמירה על מסורות הבאות לביטוי בעיקר בחגים ומועדים שמחים כמו גם עצובים. "חג המשק" (טקס מסיימי י"ב ההצגה וההפנינג למחרת) בר-מצווה קבוצתית, מפגן האש בחנוכה, שבועות (הטקס והתהלוכה) תיקון שבועות, פסח בו עדיין מתקיים ליל סדר קיבוצי, טקסי יום השואה ויום הזכרון, הפנינג יום העצמאות ועוד.

וכמובן התגייסות של חברי הקהילה בשמחה ועצב (מיזם "סיר חם") במצבי חירום כמו הקורונה, מלחמה. שמירה על "הנעורים" כקבוצה איכותית הגדלה ומתחנכת על ערכים של תרומה לקהילה ולמדינה. עזרה לקבוצות ובודדים בתוכנו, החיילים הסדירים ואנשי המילואים ומשפחותיהם. תשומת לב ופעילות לקבוצת הגיל השלישי המורכבת בחלקה מדור מקימי הקיבוץ. אנחנו קהילה רב-גילאית שגדלה ומגדלת בתוכה דור רביעי למקימי הקיבוץ (בהם גם הורי). 

העבר שייך לקיבוצניק שלא ידע מה זה חשבון בנק, מכסת אשראי, צ'קים, ארנונה, מיסי קהילה, ביטוח, השתלמות, ביטוח חיים, ביטוח סיעודי, ביטוח מנהלים, ביטוח רכב, קניית רכב יד שניה, עיקולים, חידוש רשיון וטסט לרכב, שכר דירה, שיוך חוזי, תב"ע ועוד נושאים רבים ויקרים תרתי משמע. 

ההווה שייך לחבר בקהילת גבעת חיים איחוד המכיר את כל המושגים שמניתי כשדברתי על הקיבוצניק, אבל הוא מבין קטן ברובם. חלקנו עדיין בשלב "גרף הלמידה" שבחלק מהדברים גובה מחיר לא קטן, אבל רובנו כבר מבינים טוב יותר איך להתנהל במציאות של הקיבוץ המתחדש.

ההווה מלווה ברגשות מעורבים: מצד אחד יש עצמאות בקבלת החלטות ומצד שני האחריות לתוצאות היא שלי / שלנו. אי היכולת של חלקנו לייעץ ולעזור לילדים המתבגרים שלנו בקבלת החלטותיהם מתסכל מאוד!! לגבי העתיד קשה לומר, אנחנו נהיה סבים טובים ואוהבים לנכדים ולילדים אבל ככל הנראה הם יצטרכו להסתפק בזה. 

הגדלת הבמה והוספת דרך נגישה ומעקה בחמישה ימים ערב חג המשק, לטובת הצטרפותו של ניקו נבון לטקס חג המשק כדי לברך את אחיו על הבמה, לצד שאר האחים, ממחישה לי איזה קהילה אנחנו.

למרות הוויכוחים והטלטלות שאנחנו עוברים בשנים האחרונות מבפנים וגם מבחוץ. אנחנו יודעים לשמר את הערבות ההדדית שבאה לידי ביטוי בתחומים רבים. כחבר בקרן לעזרה הדדית כבר מספר לא קטן של קדנציות אני יכול להעיד שקהילת גח"א ידעה ועדיין יודעת לעזור למספר גדול של חברי הקהילה לפי צרכיהם, קטנים כגדולים. 

יש בינינו מספר קטן של אנשים שעוסקים בעבודת הקודש, חינוך. אני מייחל שימצאו עוד אנשים "מהזן הזה" שישתלבו במערכת החינוך הנפלאה שלנו. כדי שזה יקרה אנחנו חייבים לשים את נושא החינוך בסדר עדיפות גבוה ולתקצב אותו בהתאם. למרות האמור לעיל אנחנו רואים את דור ההמשך שלנו לוקח חלק פעיל בעשייה בקיבוץ, הולך לשנת שירות באחוזים מאד גבוהים ומתגייס לשירות צבאי משמעותי.  

אני מאחל לכולנו שנדע לשמור על תרבות שיח מכבדת, גם כאשר לא מסכימים על נושא כזה או אחר. חובה עלינו לזכור לכבד ולהעריך את מי שלוקח על עצמו תפקיד ציבורי. חלק מבעלי התפקידים חיים בתוכנו לפני שקיבלו על עצמם את התפקיד, וגם לאחר שיסיימו את הקדנציה. עומדים לפנינו אתגרים גדולים ולא פשוטים, תוך כדי הגדלה וקליטה של עוד משפחות רבות.  שימור היישוב המתחדש מחייב מציאת מקורות הכנסה נוספים לחיזוק הקהילה לאורך שנים רבות וזאת במיוחד לאור מציאות של אי וודאות מתמשכת באשר לעתידנו כקהילה, כמדינה, באזור ובקהילה הבינלאומית. נצליח! למעננו ולמען הדורות שיחיו כאן אחרינו.

קווים, חוטים וזכרונות: מפגש בין שתי ציירות. ​לפעמים, תחת קורת גג אחת בקיבוץ, נפגשים קצוות של חוטים שלכאורה נטוו במקומות רחוקים לגמרי. במפגש הזה יושבות שתינו – ברכה ימיני הישראלי ואלה עוקב פרטל – שתי ציירות, שתי נשים ששורשיהן התימניים נושאים את השם "ימיני" ושתי יוצרות המנסות לתת צורה ומקום לסיפור משפחתי מורכב.

דרך הציור, הרישום והחומר, אנחנו מתבוננות בעבר, שואלות שאלות על השתקעות, על בחירה ועל מציאת בית בתוך הקיבוץ. בטור הזה אנחנו מביאות, כל אחת בקולה ובסגנונה הייחודי, את המונולוג האישי שלה על הדרך, על המכחול ועל השורשים שצומחים מתוך הנייר והבד.

הסיפור המשפחתי שלי מתחיל בצנעא שבתימן, בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. הוריי, נעמי ויהודה, חיו בקהילה יהודית מסורתית וסגורה תחת שלטון האימאם. אבי היה צורף תכשיטי פיליגרן, רב ושוחט ואמי גדלה במשפחה גדולה ואמידה. החיים התנהלו במסגרת חמולתית: כולם חיו סביב חצר אחת, העבודה והחיים היו משותפים, החגים נחוגו ברוב עם, והקהילה הייתה מרכז העולם. במבט לאחור אני רואה שבאופן מפתיע, אורח החיים הזה הכין אותנו גם לחיים השיתופיים בקיבוץ.

כאשר נאסרה יציאת יהודים מתימן, יצאו הוריי במסווה של עלייה לקבר קדוש. הייתה זו תחילתו של מסע העלייה לארץ ישראל. הם הלכו ברגל חודשים ארוכים מצנעא לעדן, ומשם הפליגו לארץ ישראל. בשנת 1933 הגיעו ליפו והשתקעו תחילה בתל אביב ובהמשך בנו את ביתם בחולון. אבי התקשה להסתגל לחיים החדשים בארץ והמשיך לחיות ברוח העולם ממנו בא. אמי, לעומתו, הייתה אישה בעלת יכולת הסתגלות יוצאת דופן.

בינתיים המשפחה גדלה ואחרי לידות ומיתות אנחנו שישה צאצאים במשפחה. אני נולדתי בינואר 1942 בבית בחולון עם מיילדת. אסתר הבכורה הצטרפה לפלמ"ח ואחר כך עבדה ולמדה בסמינר הקבוצים שם פגשה את מי שהיה בעלה ועברה לחיות איתו בקיבוצו שדות ים.

נשמע פשוט, נורמלי וטבעי, לא? בכלל לא. הכל התרחש תוך הגנה והסתרה של אמי את המתרחש מפני אבי. זה היה תמצות התמצית של חיינו עד שבצעד נועז וחסר תקדים החליטה אמנו לעזוב את הבית עם כל הילדים ולעבור לקבוץ שדות ים.

כך נולד "סיפור הבריחה מחולון" שהיה אמיתי מאוד.

ההסתגלות שלי לקבוץ, ללינה המשותפת ולחיי החברה הייתה מדהימה עד כדי כך שבהדרגה ובאופן בלתי מודע, איבדתי את המבטא התימני שהיה לי. כינויי החיבה שלי בכיתה כללו חית כגון: 'חומי' או 'אוח' שהחבר'ה היו מתאמצים להגות נכון. יש לי זכרונות טובים מבית הילדים, למשל, אחרי שהמטפלת הייתה אומרת לילה טוב אחרון, היינו מתאספים בחדר האכילה ויוצרים הווי משלנו. תהליך הסוציאליזציה שלי היה גם אידיאולוגי. אני מזוהה עם הקבוץ, עם הדרך, עם כל מה שזה אומר עד היום. אני זוכרת כמה בכינו כשסטלין מת. מי ידע? והיינו מאושרים.

במיוחד זכורים ברעדה/קור לילות הסערה בהם היינו מוקפצים לחוף להרים את הסירות כדי שלא ייסחפו עם הגאות לים וכן החתירות בים. התקשיתי בחתירה עם המשוטים הכבדים אך מול הקול האדיר של שמשון בובר שנתן את קצב החתירה, מי יכול היה לעמוד.

הפעילות הימית העניקה לנו גאווה רבה ותחושת מיוחדות. עניין הים היה כל כך חזק שבבגרותנו, "ילדי" כיתת ארז, כמבוגרים וממקומות שונים בארץ, המשכנו להפליג ביחד במשך כ-15 שנים וביאכטה הרגשנו כמו בכיתה הכוללת.

את שמעון הכרתי בבסיס צנחנים בו שירתתי ולאחר שנתיים התחתנו ובגיל 23 הייתי אם לתאומים. כצפוי ממי שמזוהה עם דרך הקבוץ ונהנתה ממנה, לא הייתה לי כל בעיה לחזור מבית היולדות ולהפקיד את ילדיי בבית התינוקות וללכת לחדר ולאחר 11 שנים נולד אדם הצעיר בבנינו. כבר הייתי אשת חינוך בעצמי. למדתי בסמינר הקבוצים באורנים. עבדתי עם פעוטות בפעוטונים כ-16 שנים ואחר פתחתי את גן "רימון" כגננת והנה אנחנו משפחה עם שלושה ילדים. עדיין בלינה המשותפת. הייתי אם מעורבת עם צוותי החינוך, במיוחד עם התאומים, ביודעי את החשיבות של פיתוח זהות עצמית נפרדת לכל אחד.

בהיותי בת 40 עשיתי הסבה מקצועית לעובדת סוציאלית קלינית, תואר שני באוניברסיטת בר אילן והסמכה לטיפול משפחתי. בקבוץ מילאתי שני תפקידים לאורך השנים: רכזת תרבות ורכזת חינוך וגם בתפקיד נלווה לעבודה אחרת, ריכוז שיקום.

אני יכולה לומר בכנות שבכל עבודה בה הייתי, כולל "פקקית" בתחילת דרכי בגבעת חיים, נהניתי ואהבתי.  

במהלך הלימודים לעבודה סוציאלית עובד ונבות התגייסו לצבא. נבות לא עמד בדרישות השינוי בחיים ובמה שנדרש ממנו בהתמודדות עם המציאות הצבאית והתאבד בירייה. השאיר מכתב פרידה. העולם התהפך. הכאב בלתי נסבל ומשהו בתחושת העצמי השתנה. מותו מלווה אותי בכל מה שאני עושה. כצל, כישות, כאופל.

האובדן מלווה אותי מאז ונוכח בדרכים גלויות וסמויות גם ביצירה שלי. לצד הכאב, המשכתי למצוא משמעות במשפחה, בעבודה, בקהילה וביכולת להמשיך ליצור ולצמוח.

החיים בקיבוץ, המסגרות שהוא נותן ומשפחה עניפה, כולל סבא וסבתא שהיו אז בחיים וחברים, עזרו לנו להתמודד ולשרוד את הטראומה האיומה הזו ואף להמשיך בחיים. כשהגיע זמנו של אדם להתגייס לצה"ל, לא חתמנו לו ללכת ליחידה קרבית.

בשנה ה-40 לנישואינו התגרשנו. פירוק המשפחה הגרעינית מעיק עלי מאוד. יחד עם זה, אני לא מקשרת את הגירושים עם מותו של נבות שהתרחש 19 שנים קודם לכן. אני מרגישה שהיו לנו נישואים טובים. אדם היה בן שבע כשנבות נהרג וכבר שנתיים בלינה משפחתית.
שואלים אותי איך הגעתי לעסוק באמנות? מאין באו הצבעים? כשיצאתי לפנסיה בגיל 69 חיפשתי תחום יצירה משום שתמיד הייתי יצירתית בבישול, בתנועה, בשירה. בדרמה ובמשפחת המקור שלי יש הרבה אמנים.

חשבתי תחילה על צילום, כי היו לי תוצאות טובות בכך באופן טבעי. אז התברר לי שצילום הוא עיסוק יקר מאוד. כתימניה אסלית החלטתי ללכת על ציור שנראה כעיסוק זול יותר בהוצאה הכספית (סתאאאאם). מעלילים על התימנים. אנחנו חסכנים! לאחר זמן קצר הפך תחום הצילום לדיגיטלי וזול להחריד, אבל כבר נפל הפור והתחלתי לצייר בסטודיו עם ורד נחמני כמורה וכמנחה. ורד היא מורה נהדרת. יש לה רגישות מיוחדת וסוג של תכונות טיפוליות.

אני מציירת בצבעי שמן על בד. בשנים האחרונות התחלתי בנוסף לרקום על רשתות.

העיסוק באמנות גורם לי אושר גדול. לא ידעתי שכך קורה וזו הפתעה נהדרת עבורי. בהתחלה אהבתי את התוצאות של היצירה אחר כך את כל רצף התהליך והעבודה. לעיתים תכופות אני מרגישה סוג של התאהבות בעולם, בחיים וכך אני הולכת ברחובות.

אני מרגישה שאני אמנית מגוונת ולאורך השנים אני מציירת בסגנונות שונים, רוקמת, יוצרת מייצבים מגרוטאות אותן אני מוצאת במתחמי אשפה. מיומנות שרכשתי כגננת שטיפחה את חצר הגרוטאות בגן כחלק חשוב בתפיסה החינוכית.

​ קווים, חוטים וזכרונות: מפגש בין שתי ציירות. ​לפעמים, תחת קורת גג אחת בקיבוץ, נפגשים קצוות של חוטים שלכאורה נטוו במקומות רחוקים לגמרי. במפגש הזה יושבות שתינו – ברכה ימיני הישראלי ואלה עוקב פרטל – שתי ציירות, שתי נשים ששורשיהן התימניים נושאים את השם "ימיני" ושתי יוצרות המנסות לתת צורה ומקום לסיפור משפחתי מורכב.

דרך הציור, הרישום והחומר, אנחנו מתבוננות בעבר, שואלות שאלות על השתקעות, על בחירה ועל מציאת בית בתוך הקיבוץ. בטור הזה אנחנו מביאות, כל אחת בקולה ובסגנונה הייחודי, את המונולוג האישי שלה על הדרך, על המכחול ועל השורשים שצומחים מתוך הנייר והבד.

כשמזמינים לכתוב על שורשים ועל אמנות, הנטייה היא לחפש כרונולוגיה מסודרת של משפחה וזהות. אבל כשאני ניגשת אל דף הנייר, היצירה שלי מתחילה דווקא מהשאלות, מהפערים ומהנסיון לגשר על עולמות רחוקים שלכאורה אין ביניהם קשר.

​הזהות שלי נמתחת בין שני סיפורים שונים מאוד של הגעה לארץ והסתגלות.

​מצד אחד נמצאת שאלת הבחירה והאומץ בזהות היהודית, כפי שהיא מונחת בסיפור של סבתא נחמה. הוריה עברו הכשרה ארוכה בהולנד כמיסיונרים לפני שיצאו יחד לאינדונזיה. בשלב מסוים אמה חלתה, חזרה להולנד ושם נפטרה קצת לפני מלחמת העולם השנייה. אביה נשאר מאחור ונפל בשבי היפני. נחמה, נערה צעירה בהולנד הכבושה, התגוררה עם קרובי משפחה. באותו בית הסתירו ועזרו לנער יהודי והוא היה שם עבורה כאחיה. גם אחיה של נחמה סייע להצלת יהודים באותה תקופה. השנים הללו והחורבן של המלחמה, הותירו בה משקעים עמוקים.

​כשנחמה היגרה בהמשך לאוסטרליה עם משפחתה היא בחרה, מתוך החלטה מודעת, לגדל את ששת ילדיה כיהודים על ברכי התנ"ך, כדי שיהיו לדבריה "בצד הנכון של ההיסטוריה". הילדים שלה עברו תהליך גיור לפניה מתוך בחירה בגילאי העשרה וכולם הספיקו לשרת בצבא והיא עצמה התגיירה אחרונה, בגיל מאוחר יחסית, לאחר שהתגרשה מסבא (שנשאר באוסטרליה) ועלתה לישראל. עם הגעתה לארץ, היא נשאה בשנית לשלום – ניצול שואה. הבחירה הזו שלה היא המטען האישי וההיסטורי שקיבלתי אני.

​מצד שני נמצאים השורשים התימניים שלי. סבא שלום עלה מתימן כנער יתום, לבדו, בלי אחים. הוא עבר קשיים רבים, עבד בעבודות מזדמנות ובנה את עצמו במו ידיו עד שנכנס לעסקי היהלומים והצליח. מצד אמא, הסבים עלו מתימן לטירת שלום, ומשם הגיעו לשכונת נווה שלום בנתניה.  

​המפגש בין שני הקצוות הללו קרה בנתניה. אמא שלי עלתה לארץ בגיל 16, יחד עם אחיה הצעיר ממנה בשנה. היא הגיעה לפנימייה בנתניה. שם דרך חברה היא הכירה לבסוף את אבא שלי. כאן נחשף גם הפער הגדול: אבא שלי נולד בארץ והחזיק בשורשיות מקומית טבעית, בעוד אמא שלי הגיעה כמהגרת צעירה, נטולת שורשים באדמה החדשה. זהו סיפורם של דורות תלושים, המנסים למצוא אחיזה במקום חדש בזמן שההיסטוריה שלהם נותרה מאחור.

​ההורים שלי ניסו למצוא לכל המטענים האלה בית ובחרו לעבור לקיבוץ תל קציר בצפון מתוך מחשבה ששם יהיה להם ולמשפחה טוב יותר. אבל המעבר הזה, כמו כל מפגש עם מקום חדש, הציף מחדש את אתגר ההשתלבות וההתאקלמות. הקיבוץ הציע יתרונות רבים, אך לצדם הציב גם מסגרת נוקשה ומגבילה. 

​בתוך התווך הזה גדלתי. עבורי, הילדות בתל קציר הייתה גן עדן של חופש, טבע ומרחבים. המתח הזה – בין חוויית הילדות המוגנת והחופשית שלי לבין תחושת התלישות וההגירה של הדור שלפניי – מלווה אותי עד היום.

​ובסוף, ממש במקרה (או שלא) מצאתי את עצמי מגיעה לגור ולגדל את ילדיי שלי כאן, בגבעת חיים איחוד – סמוך מאוד למקום בו אבי נולד וגדל, האזור הוא חלק מהנוף היומיומי שלי בחופשות אצל סבתא – המעגל הגיאוגרפי נסגר באותה האדמה.

​כל המטענים האלה מוצאים את מקומם על דפי הנייר. הציורים שלי מבוססים על דימויי ארכיון בשחור-לבן של ראשית ההתיישבות בארץ, לצד צילומים משפחתיים ישנים מתימן, הולנד, אוסטרליה ואינדונזיה הרחוקה.

​על הנייר, אני מפגישה את העולמות האלו דרך טכניקה של רישום בשתי ידיים במקביל בשילוב צבעי מים. העבודה הסימולטנית עם שתי הידיים היא השתקפות ישירה של המתח בזהות שלי: יד אחת מחפשת את הדיוק והשליטה, בעוד היד המשלימה מביאה את הפירוק, המעידה והחריגה מהקו. בעבודות שלי אין מחיקות, כל שכבה, שגיאה או מעידה נשמרת על הדף כעדות כנה לתהליך החיים שלנו, שבהם אנו שואפים לשליטה אך מעוצבים על ידי המכשולים.

​הציור והרישום הסימולטני הם הדרך שלי לשאול שאלות, לגשר על הניגודים ולמצוא בית לכל השורשים והקווים הללו בחיי.

יוסף הרץ היה אבא של אסתר הרץ מהכיתה שלי. למה אני מציינת זאת? כי כל מי שגדל עם אחד מילדיו, לא יכול שלא לזכור את הזכויות הרבות שהיו לילדי הקבוצה שגדלו עם אחד מילדי משפחת הרץ.

אך לפני הכל כמה פרטים ביוגרפיים  – יוסף היה נשוי להדסה והיו להם חמישה ילדים: רעיה הבכורה, אריה, אסתר ואז נולדו התאומים איציק ורחל שנולדו עם ראשית הקיבוץ.

יוסף היגר לפלשתינה-א"י בשנת 1933. הוא נולד בצ'כיה והיה פעיל בתנועת הנוער "תכלת לבן", שם הכיר את אלו שמאוחר יותר יהיו חבריו לקיבוץ גבעת חיים. בין חבריו לתנועה היו אביגדור לבקוביץ, אריה שילה ורבים אחרים. ידידות גדולה הייתה בינו ובין משפחת קפקא, שהיו חברי גבעת חיים עד תחילת שנות ה-50 וילדיהם, יהודית ויואל, התחנכו שנים רבות בקיבוץ. לפני שהיגר לפלשתינה א"י התחתן יוסף בנישואים פיקטיביים עם טובה קאול כפי שעשו רבים מחברי התנועה, על-מנת לאפשר ליותר חברים לעלות מכיוון שזוג היה יכול להשתמש בסרטיפיקט (אישור הגירה) אחד.

בילדותו ניגן יוסף על כינור, אך הקריירה המקצועית הזו נקטעה באיבה בעקבות תאונה בה נגדעו אצבעותיו בהיותו בן 15. בעודו מאושפז בבית-החולים, נפטר אביו והוא יצא להלוויה וכתוצאה מכך חלה בדלקת ריאות קשה, שהותירה בו אסטמה כרונית שליוותה אותו כל חייו.

יוסף היה בין מייסדי הקואופרטיב של עמק חפר, יחד עם חברים מהמעפיל ועין החורש. במהלך כל השנים הוא עבד בקואופרטיב, מילא תפקידים רבים והצטיין בקשרים הטובים שיצר עם אנשי משרד התחבורה ומשרד הרישוי. הם איפשרו לו לעשות את המבחנים והטסטים השונים בקואופרטיב וכך הוא חסך לחברים את הנסיעות והתלאות שהיו קשורים בכך.

אורי אסטליין מתאר איך עבר את הטסט שלו: "על הטסטים היה אחראי יוסף הרץ. ביום של הטסטים הוא היה מביא את הטסטר ונותן לו קצת צ'ופרים. בהיותי נהג קואופרטיב הייתי צריך לעבור טסט כדי לעבוד על סמיטריילר. יוסף הרץ עשה את הטסטים לנהגי הקיבוץ ועשה אותם על הרחבה לפני הרמפה. בעצם, לא היה חשוב איך עשית את הטסט כי יוסף הכין לטסטר שק עם הודים ובכך הבטיח שכולם יעברו. לפני שעשיתי את הטסט הייתי צריך לעשות רוורס מהפינה של החניה לכיוון הרמפה. יוסף הרץ נתן לי הנחיות. כמובן שבפעם הראשונה לא הצלחתי – יצא לי מעין ר'. בסיבוב השני יוסף צעק עלי 'הגה לצד שני של העגלה' ואז, ראה זה פלא, הצלחתי. הטסטר הגיע, הוא כמובן ידע מה שיוסף הכין והזכיר לו הכל ויוסף כמובן אישר שהכל מסודר. הוא נתן לי הנחיות מה לעשות ואז על פי סימן מוסכם יוסף הרץ נתן לי הוראה ביד מתי להתחיל להסתובב והכל עבר בשלום. הטסטר שאל אותי אם אני כבר נהג ותיק ועניתי לו – 'בטח, יוסף לימד אותי'".

 זכרונות הילדות שלנו לא משופעים בסיפורים שמתלווה להם זכרון של כיף ועונג. אם יש כאלו מעטים, הרי שרובם קשורים ליוסף, אבא של אסתר. הוא היה פשוט איש עם לב ענקי ומתי שהיה יכול, הוא אהב לתת. היו לו כמה צמתים חשובים שבהם למעשיו היה ערך מוסף.  כאמור, יוסף היה נהג בקואופרטיב, זאת אומרת שהייתה לו משאית בה אהב להסיע ילדים לבילוי, לטיול או לשפת הים. בכל יום הולדת של אסתר, שהייתה בחורף, הוא העמיס אותנו על המשאית ולקח אותנו לטיול, לרוב בכרמל. הכרמל קרץ לנו בשפע של פרחי הבר ואז, בימים של טרום החוק להגנת פרחי הבר, קטפנו בהנאה רבה את פרחי הכלנית והרקפת, כמה שיכולנו. זה זכרון יפה מחד, אבל גם קצת צובט בלב מאידך.

עוד כיף שהיה שמור לילדי הכיתה של אסתר, הייתה הקרנה פרטית במועדון של סרטים מצוירים, בעיקר מיקי מאוס. יוסף היה גם איש הסרטים ומה הבעיה להעביר את המקרנה למועדון אם צריך ולתת כמה שעות עונג לילדים שלא זכו לראות כל יום סרט מצויר כמו היום. מתי זה היה? אולי בימי ההולדת ואולי גם סתם במוצ"ש.

ואם כבר הזכרנו ימי הולדת, אז מי צילם אותנו בחגים ומועדים? יוסף כמובן, כי למי הייתה אז מצלמה בכלל? אחת התמונות היפות באלבום הפרטי שלי היא מפורים אי אז בסוף שנות ה-50, כשהנושא שלו היה פרסומות וכל הבנות התחפשו לפרסומת של "אמה". באנו כולנו לבית של אסתר ושם צולמה התמונה ההיסטורית שלנו מחופשות ל"אמה".

יוסף, על פי הסיפורים של חבריו בימי הקיבוץ הראשונים, היה תמיד מרכז חברתי. הוא זה שהכניס ראשון את הקומקום החשמלי וכידוע – באותם ימים קומקום חשמלי פרטי פגע קשה בערכי היחד. אבל אצל יוסף זה עבר איכשהו, כנראה בזכות היותו אדם טוב לב ופתוח לכל אחד ואחד. הייתה בו מזיגה של איש עבודה ואיש רעים להתרועע, הוא ידע, כנראה, משהו שרבים לא הבינו: שגם בעת מצוקה וחסר, חשוב שיהיו לחבר גם רגעים של הנאה.

על פי עדותה של אסתר, בתו, עוד בקיבוץ המאוחד היה בית הוריה, תמיד, כעין "בית-קפה" בו נפגשו חברים רבים. כולם היו מגיעים לשתיית הקפה אחרי הצהרים. מאיפה בא הקפה? אסתר לא יודעת, היא משערת שהוא הגיע מהקשרים שהיו ליוסף מחוץ לקיבוץ. מה שבטוח – כולם נהנו.

גם אחרי הפילוג, כשחברים רבים נותרו בקיבוץ הישן, המשיך הנוהג של מפגשי אחה"צ והבית של הדסה ויוסף היה תמיד עם מבקרים, ביניהם היו גם חברים מהמאוחד כמו ד"ר אבל והונזו. כבר אז הם שיחקו בברידג' מסביב לשולחן הקפה.

הסיפור של הקפה והקדמה שהוא הביא לחיי הקיבוצניק הפשוט, מלווה את יוסף כלייט-מוטיב בחייו. הכנסת הקדמה והנאותיה לבית החבר אפיינה את בית משפחת הרץ גם בשנים מאוחרות יותר אך כאן, במקום הקפה והקומקום החשמלי, היה המקרר בתפקיד הראשי. על פי עדותה של אסתר הייתה זו הסבתא, אמה של הדסה, שדאגה לבתה שחיה בתנאי הקיבוץ הקשים ושלחה למשפחה כל מה שיכול היה להקל על החיים וכך הגיע גם המקרר לקיבוץ. תחילה מסרו יוסף והדסה את המקרר למשפחה נזקקת בנתניה ואחר כך, כשהגיע לביתם בקיבוץ, זה כמעט והביא למשבר חברתי. מי יכול לשער היום שפריג'ידר פרטי ראשון יגרום לדיונים אינסופיים באסיפות הקיבוץ? אבל זו הייתה הדינמיקה – קודם מופיע המכשיר הראשון ולאט לאט כולם מסתגלים לתופעה, רמת החיים עולה בהדרגה והקיבוץ מסתגל לקדמה.

יוסף סימן תמיד את הקדמה לפחות במובן זה של החיים, קודם הקומקום והקפה, אחר כך הפריג'ידר ואז גם המצלמה והמסרטה.

ואם נזכרים ביוסף ובעבודה בקואופרטיב, אי אפשר שלא להזכיר את הקשר המיוחד שהוא יצר עם אבנר רוזנברג, שהיה יתום מאביו שנפל במצור על גבעת חיים. הוא טיפח את אבנר מגיל צעיר והעניק לו בית ומקצוע. הקשר הזה ביניהם היה משהו מיוחד ביותר ואבנר המשיך את הקריירה המקצועית שלו בדרך שהתווה לו יוסף. 

מהמשפחה הגדולה נשאר בקיבוץ רק איציק. תחילה עזבו יוסף והדסה ואחר כך, אט אט, הילדים כולם חוץ מאיציק שתמיד נשאר נאמן למקום. בדרכו הוא ממשיך את המסורת של אביו כאחראי במשך שנים רבות במוסך המקומי ועד היום הוא נושא בתפקיד של ראש צוות הרכב הקיבוצי (שהצטמצם ביותר אחרי השינויים) וכאיש הבטיחות המקומי.