הסיבות? החל בעובדה שלאף אחד אין כח לעשות כלום חוץ מלנשום וגם זה בקושי, עבור בעובדה שניתן לקיים חיים, שיחה ומחשבה אך ורק בחללים ממוזגים וכלה בעובדה שלאור רמת החיים המתקיימת כאן – חצי מהאוכלוסייה הגח"אית נעה ונדה ברחבי הגלובוס.

אבל כפי שחרץ כבר מר"ן סנדרסון – "בכל זאת הגענו, למרות הכל".

שקד אביב, מנהל הקהילה, מספר בראיון לקראת השנה החדשה שכנראה "לא יהיה מנוס משינוי בשיטת המיסוי", כי מה לעשות? יותר מ-2,000 נפשות מצטופפות על הגבעה, הצרכים עולים באופן אקספוננציאלי אבל מקורות הכנסה אקטיביים ושופעים אינם נראים באופק הבהיר והנקי מענני גז.

אה, אפרופו כסף שנע בכיוון אחד בלבד – הוא מזכיר שגם השיוך מתקרב.

אחד מהענפים שדווקא הולך ומתפתח הוא ענף התיירות. הגר עמיבר מספרת על התכניות שחלקן כבר מתגשמות ועל הרעיונות לקראת העתיד לבוא בתחום הפיכת הקיבוץ ליעד תיירות.

וגם – להיידי עפרון יש הצעה לכווווולן/ם לקראת השנה החדשה: לסגור קצת יותר את הפה ולפתוח קצת יותר את האוזניים, הראש ובעיקר את הלב – מה דעתכן/ם?

אז גם מאיתנו, מערכת העלון המוביל בתנועה הקיבוצית, קבלו שנה טובה עם הרבה בריאות, אושר ואושר.

(לא מצאנו יונה לבנה, אבל מצאנו חתול לבן).

"ככל שאני נותן יותר – אני מקבל יותר"

עבורי, משפט זה מסמל יותר מכל את דודו אהרון ז"ל, מי שסלל את דרכי לראות בגבעת חיים איחוד בית. דרכו הבנתי את מושג הנתינה.

כשהגעתי לקיבוץ הוא קלט אותי בענף ההודיה ואני זוכר שהוא תמיד אמר "בוא נלך לעשות" ומעולם לא אמר "לך תעשה".

משפט זה היה אופייני לו מאוד והוא השרה תחושת אחריות וחלוקה בנטל על חבריו איתם עבד בצוות.

אני רוצה להעביר את תפוז הזהב למי שאני רואה בה את אהבת הנתינה

גילי הדר-סגל.

גילי משקיעה זמן ואהבה בקבוצות הילדים במסגרת פעילות ענף הכדורמים של גבעת חיים איחוד. היא מאפשרת לילדים חוויות הצלחה, נוטעת בהם גאווה ומציידת אותם בכלים אשר יאפשרו להם להגיע רחוק בכל אשר יבחרו.

אולי כדאי שנדבר קצת על הדרך בה אנו מדברים זה עם זה במועצה, בוועדות, בקבוצות הווטסאפ ובכלל.

השבוע הייתי בפגישה של ועדה בקיבוץ. לא חשוב איזו ועדה, מי היה בה או על מה בדיוק דובר.

יצאתי מהפגישה וניסיתי להבין – מה היה בה כל כך לא נעים? הרי לא נאמרו בהכרח מילים קשות ובכל זאת משהו באופן בו התנהל השיח נשאר איתי.

אולי היה זה הטון בו נאמרו הדברים, עוצמת הקול, חוסר הסבלנות, הקטיעה של מי שמדבר, גלגול העיניים או התחושה שמה שיש לאדם מולך לומר, פשוט פחות חשוב.

גם בלי לצעוק ואפילו בלי לומר משהו פוגע במפורש, אפשר לגרום למי שמולך להרגיש שלא באמת מקשיבים לו. יש רגעים בהם דעה אחרת נקטעת, נדחית או מתבטלת עוד לפני שבאמת ניתן לה מקום ולפעמים זו התחושה שאין באמת צורך שתדברי, כי את לא מבינה מספיק, כי מישהו אחר מבין יותר או כי כבר ברור מה צריך לעשות.

ואיך זה קורה שכל כך הרבה פעמים זו דווקא אישה שנמצאת בצד הזה של השיחה?

אפשר לחשוב שמישהו טועה ועדיין לתת לו לסיים משפט.

אפשר לא להסכים ועדיין להקשיב.

אפשר להיות בעל ידע, נסיון או תפקיד ועדיין לזכור שגם לאדם שמולך יש מה לומר.

אני כותבת את זה גם כתזכורת לעצמי, לא רק לאחרים.

בקיבוץ, בו כל כך הרבה מהדברים נקבעים ומתנהלים יחד, יש חשיבות לא רק לאופן בו אנחנו מדברים אלא גם לנכונות שלנו להיות חלק מהשיח. קל לפעמים להסתכל מבחוץ, לראות מה לא עובד ולהעביר ביקורת. ביקורת היא חלק מהשיח אבל אולי כדאי לשאול את עצמנו גם אם אנחנו מוכנים להיכנס פנימה, להשתתף ולהיות חלק מהנסיון לשנות.

וזה עובד לשני הכיוונים. כדי שאנשים ירצו לקחת חלק, הם צריכים להרגיש שיש מקום לקול שלהם ומי שכבר נמצא סביב השולחן צריך לזכור שהדרך בה מתנהל הדיון יכולה להשפיע גם על מי שיבחר לשבת סביבו בפעם הבאה.

לדבר זה חשוב.

לשמוע זה כבר משהו.

אבל אולי האתגר האמיתי הוא להקשיב.

כמעט בלי לשים לב, הנה עפה לה תשפ"ו דרך החלון ולכבוד ראש השנה המתקרב, אני מזמן עצמי למשרדו של מנהל הקהילה ויקיר מערכת העלון – שקד אביב.

לכבוד השנה החדשה, אני גם מחליט להתקיל אותו בשאלה חדשה, במקום השאלה הרגילה על כביש "מקורות". תגיד, אני שואל אותו, מה אתה יכול לומר על מהות הקשר בין ממלאי תפקידי ניהול כאן בגח"א לבין הציבור הרחב המתגורר פה?

"למה אתה שואל תמיד שאלות קשות?", הוא עונה בחיוך ואז חושב קצת ועונה. "זה לוקח בערך חצי דקה להתלונן בקבוצת הווטסאפ הרלבנטית או בפייסבוק של הקיבוץ – אבל לטפל באתגרים, בסוגיות ובבעיות לוקח הרבה יותר זמן. כל מי שעובד כאן בהנהלה מבין היטב את הבעיות שחלקן בהחלט מוצדקות ודורשות טיפול. כולנו כאן פעילים מאוד ומנסים לקדם פתרונות וזו האמת וזה המצב. גם אם לעיתים זה נשמע כתירוץ, יש כאן 630 חברות וחברי קיבוץ ולא פעם לוחות הזמנים של הנסיון לפתור בעיות לא מתאימים לכולם. אני מזכיר כי בהנהלה יש שניים-שלושה בעלי תפקיד שצריכים לטפל ביותר מ-2,000 תושבים ולכן, לעיתים, הפתרון לא מופיע במהירות".

כידוע לכולם ובטח לשקד, כדי לטפל בבעיות רבות הקיימות כאן, צריך כסף והרבה. רעיון תחנת הגז נגוז והשאלה "איפה הכסף?" היא רלבנטית מתמיד. "יש כאן מתח בלתי פוסק בין הפיקוח על ההכנסות הקיימות של הקיבוץ והנסיון להגבירן, לבין החיפוש והתכנון של השקעות שמטרתן יצירת הכנסות עתידיות", הוא אומר. "העבודה היומיומית מתמקדת בעסקים הקיימים אבל הוועדה הכלכלית יחד עם סיזל, המנהל העסקי, ממוקדים בחיפוש אחר מקורות הכנסה אחרים. החקלאות מתמודדת עם תקופה מאתגרת: הפרדס אינו מניב כיום את התוצאות הרצויות, הגד"ש פועל בתנאים מורכבים והרפת אמנם תורמת להכנסות, אך בהיקף מוגבל. לצד זאת, קיימות הזדמנויות בתחום הסולרי ונבחנים כיוונים שונים. אנחנו חייבים להשתפר בנושא זיהוי השקעות שיביאו הכנסות כי במקביל, הצרכים בקהילה הולכים וגדלים כמו גם מספר התושבים וחייבים יותר הכנסות. ייתכן שלא יהיה מנוס משינוי בשיטת המיסוי וחייבים להיות מודעים לכך. פיתוח הנוף והסביבה בשכונה ג', השקעה בתשתיות מיושנות של מים ואחרות בשאר הקיבוץ, כל אלו יוצרים הוצאות גדולות שצריך לממן".

אה, אפרופו מה שצריך לשלם. "אני רוצה להזכיר לכולם שמתקרב השיוך. בתקופה הקרובה נתחיל בהליך בירור כלכלי של חברי הקיבוץ כחלק מהיערכות לקראת התהליך. צריך להבין שעל פי ההחלטה, אנחנו עומדים לבצע שיוך – וחשוב מאוד לזכור כי הוא חייב להיות שיוך של הכל ושל כולם".

טוב, טוב, זו שיחה לקראת השנה החדשה, אז הצעתי שנרד קצת מהנושאים במסגרתם כולם חייבים לשלם כמויות ענקיות של כסף ונבדוק את מפלס האופטימיות שלו והאם הוא באותה רמת התלהבות בה החל את תפקידו.

"כן", הוא עונה חד-משמעית. "הנה, למשל, אנחנו מובילים שינוי משמעותי בכל נושא שנת השירות בגח"א. זה מפעל מפואר שהקים יפתח לברון וכיום הוא ממשיך בו בסיוע פעיל של אור, בתו. החל מהשנה יהיה הקיבוץ מעורב הרבה יותר באורחות חייהם של הש"שנים כשהמגמה שבעוד שנה נגדיל את מספרם ל-12 ונעמיק את שילובם באורווה ובחינוך הבלתי פורמלי ובענפים נוספים. כאמור, הכל נעשה בתיאום ובשילוב עם יפתח ואור שממשיכים להחזיק את הנושא הזה גם אחרי כל כך הרבה שנים. אנחנו ממשיכים בשיא הכח בתהליך קליטת משפחות שכונה ג' וחיבורן לקיבוץ וזה תהליך משמח המהווה תוספת כח חשובה לגבעת חיים איחוד. לצד זה אנחנו פועלים במישורים כמו הסדרת כל נושא בתי היורשים ויצירת מנגנון מוסדר ומותאם לצרכים של ימינו, הסדרת כל נושא 'חופשה מיוחדת' ויצירת מערכת כללים שמצד אחד היא יותר נושמת ומצד שני לוקחת בחשבון את מצוקת הדיור בקיבוץ. אנחנו עובדים כל הזמן בבדיקה של מצב חדר האוכל ופועלים לשפר ולהתאים אותו לצרכים וליכולות של הקיבוץ בעת הזו. בכלל, כל ענפי הקהילה בעשייה משמעותית וחזקה וכל מנהלי הענפים מבינים את האחריות הציבורית המוטלת על כתפיהם. לסיום, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולאחל שנה טובה לכל מי שגר פה, שנדע לעבוד יחד וכך גם נצליח יחד לעמוד מול האתגרים גם בשנה הבאה".

בין השנים 2015-2026 יכלו להתרחש הרבה דברים ואכן, השנים שחלפו מההכרזה על הקמת שכונה ג' וההחלטה להצטרף לקיבוץ, עד המעבר בפועל היו רצופות עשייה וציפיות עבור אורית ואורן שחם.

בעוד שבחיהם הפרטיים והמקצועיים הם הכירו, התחתנו הקימו משפחה עם שלושה ילדים לצד התקדמות מקצועית משמעותית, הרי שהמעבר לגבעת-חיים איחוד נראה מתרחק ככל שהתקרבו אליו. הבטחות, עליות והרבה מורדות בהתקדמות להקמת השכונה, יצרו פער מהציפיות שנוצרו בתחילת הדרך אבל הם לא ויתרו.

על השאלה באשר לקשר לגבעת-חיים איחוד, עונה אורן, שהוא נכדם של מרים וברוך שוורץ, הוריו של ראובן, אביו שהוא גם אחיהן של דורית סיון וזיווה. ראובן הלך לעולמו לפני 25 שנים ונקבר כאן והקשר של אורן לקיבוץ, למשפחתו וחבריו כאן נמשך כל השנים, מהילדות ועד היום. "אני נהנה לצורך המעבר מהזכויות של סבא וסבתא, ברוך ומרים שוורץ", הוא אומר.

מספרת אורית (39): "גדלתי בזכרון יעקב ויש לי שני אחים גדולים ממני. במקצועי אני מהנדסת תעשיה וניהול, עובדת בחברת הייטק המוכרת מוצרים פיננסיים בארה"ב, כולל בנושאי כרטיסי-אשראי והלוואות כך שאני נוסעת לשם לא מעט. אמי מכפר-סבא במקור ואבי במקור מחיפה".

אורן: "נולדתי בפרדס-חנה ב-1980. הוריי עזבו את הקיבוץ בשנות השבעים ושלושת אחי הגדולים נולדו לפני שההורים עברו לפרדס-חנה. אחרי הצבא עברתי לתל-אביב, שם התחתנו ונולדו לנו עפרי (9.5) ואורי (8). בהמתנה למעבר לקיבוץ, עברנו לכפר-סבא שם נולדה נטע (4.5) הנמצאת בגן דקל. עשינו זאת בידיעה שמערכת החינוך שם היא מן הטובות והזמינות".

אורן עובד כמהנדס אלקטרוניקה האחראי על הפיתוח הטכנולוגי בחברת MSD בנתניה, חברה טכנולוגית לניטור בעלי חיים, למשל ברפתות חכמות ובתחומים רבים אחרים. 

נדב סיון, בן דודו של אורן הגר במענית, הוא בגילו והם בילו הרבה יחד לאורך השנים. כמו כן, יש לו כאן בת דודה (מיטל) ובן דוד – גיל, שעבר אף הוא לשכונה ג' לאחרונה, עמם הם שומרים על קשרים טובים.

שאלתי אותם, מה הניע אותם לבחור בגח"א ולא לוותר על הבחירה גם לאחר כל המהמורות והדחיות שעברה השכונה, תקופה בה "נשרו" חלק מהנרשמים המקוריים לשכונה?

אורן: "חיפשנו חיי קהילה. השורשים שלי כאן וחלק מהמשפחה המורחבת חיה כאן ושומרת על קשרים טובים איתנו. גם אחותי ואחיי היו קשורים מאוד לקיבוץ. בנוסף לכך, יש לי כאן חברים, לאחר שכילד הייתי מבלה כאן אצל המשפחה ובבריכה בחופשות ובסופי-שבוע. יש לקיבוץ שם טוב כיישוב איכותי. רצינו את השקט שבחיי קיבוץ".

בבואי לביתם, הדגישו אורית ואורן ונוכחתי במו עיני, שאין עדיין מטבחון למרות שחלק ממרכיביו נמצאים על הרצפה. "יש עוד דברים שחסרים או שהקבלן אמור לתקן", מספר אורן. "היינו אמורים לקבל את הדירה בחודש מרץ השנה, כך הובטח לנו ואז היינו אמורים להספיק את כל ההכנות, אך בסוף קיבלנו מפתח רק באמצע יוני. היה לנו חשוב שהילדים יכנסו למסגרות של המרכזונים והגן, עוד לפני תחילת שנה"ל ושיעבירו את הקיץ פה בסביבה של הקיבוץ, בכדי שתהיה 'קליטה רכה' ונעימה יותר".

ואיך אתם מתרשמים מהזמן הקצר שאתם כאן, על רקע מה ששמעתם על הקיבוץ? 

אורית: "ביקרנו פה הרבה, כך שהמקום לא זר לנו. אנחנו רואים שמערכת החינוך ברמה גבוהה וזה בולט אפילו על רקע המערכת האיכותית שחווינו בכפר-סבא. מורות שהכרנו שם המליצו לנו על ביה"ס 'משגב' שם ילמדו שניים מילדינו מהחודש הבא. הפעילויות הרבות והמגוונות במרכזונים בחופש לצד העובדה שרואים ומתייחסים לילד שלך, נותנים הרגשה טובה, שהם 'מאוד שם' בשביל הילדים".

כך, למשל, הם מספרים כי עפרי השתתפה וממש התלהבה מביקור לילדי המרכזון, שאירגן ואירח עומרי לנג בבסיס חיל-האוויר בו הוא משרת.

בשכונה הם גרים בסמוך למשפחות של מיכל ואלעד וילק, גיא באור, תום קולייר ונמרוד ושירלי צ'רבינקה. אורן מכיר אחרים בשכבת גילו עוד מתקופת הלימודים, כמו נועה לברון ומשפחתה הגרים בשכונה ואילן בן-נח הגר בקיבוץ מחוץ לשכונה.

שאלתי אותם על הציפיות שלהם למעורבות בחיי הקיבוץ בעתיד. "בחרנו בקיבוץ כי ציפינו לחיי קהילה", אומרת אורית. "חיי הקהילה והתרומה לפעילות הקיבוץ הן חלק מהסיבות שלנו להמתין זמן כל-כך ממושך ולהגיע לכאן, כפי שעשינו. נראה מה נוכל לעשות למען הקהילה בהמשך הדרך. אנחנו רוצים לעזור במה שנוכל עם כישורינו ונסיוננו. כבר עכשיו אנחנו חשים שאנשים כאן הם מסבירי פנים, אכפתיים וברמה. במידה מסוימת לפעמים אנו לא מאמינים שזה אכן קרה ואנו רק בתחילת הדרך ומצפים להמשך".

אולי לא שמתם לב, אבל בחודשים האחרונים עושה ענף התיירות בגח"א עוד כמה צעדים קדימה. עופר חגי הוא מרכז הענף ומי שעובדת איתו במשרה מלאה היא הגר עמיבר המתגוררת בקיבוץ עם בן זוגה רון (שהוא בכלל מאוחדניק, אבל אף אחד לא מושלם).

בשעת ערב מוקדמת ומיוזעת של כמעט אמצע אוגוסט, אני פוגש את הזוג הצעיר כדי לשמוע מהגר על הענף המתפתח השואף להציב את גבעת חיים איחוד על מפת התיירות הישראלית.

"אבא שלי שירת בחיל-האוויר במשך שנים אז במקור אני מבסיס פלמחים", היא אומרת בחיוך. "בהמשך עברנו למודיעין ואז למבשרת ציון". טוב, זה הזמן לגילוי נאות – אני מכיר את הגר משירותה הצבאי. "בצבא הייתי צלמת בבטאון חיל-האוויר, שזה כמובן שירות שאין כמוהו ואחרי שהשתחררתי, רון ואני נסענו לכמה טיולים בעולם כולל למשפחה שלו בצ'ילה".

מאוחר יותר היא למדה צילום במכללת הדסה. "רציתי ללמוד צילום סטילס של דוקו, אבל בפועל כבר נכנס כל נושא המולטימדיה, לפחות יצאתי משם עם עבודה בתאגיד 'כאן-11' שם אני עובדת עד היום. בהתחלה עבדתי הרבה כפרילאנסרית והיום יש לי את הפריבילגיה לבחור פרויקטים, כך שמדי פעם אני עוד עושה את זה".

בינתיים רון למד הנדסת מכונות והתחיל לעבוד בחברת "אלביט" ביקנעם. "הגענו לשלב חיפוש מקום לגור בו והיה ברור לנו שאנו רוצים לגור בקיבוץ. רון קיבוצניק במקור ואני הייתי מבלה כל חופש שלי אצל משפחתי בדגניה, אז שנינו היינו בכיוון הזה. אנחנו יודעים שאנחנו רוצים משפחה שתגדל בקיבוץ, בתוך קהילה ועם ירוק מסביב ועם סוג של בטחון שאין במקומות אחרים".

כך הם הגיעו לכאן. "חיפשתי את עצמי", אומרת הגר. "במקביל לחצי המשרה בתאגיד 'כאן-11', התחלתי לעזור בעמותת 'אנפה' בעיצובים ועריכה גרפית. באותה תקופה נכנס עופר חגי לנהל את 'לגעת בחיות' והציע לי לנהל את הפעילות ברשתות החברתיות (סושיאל) ומאז אני שם כשהדגש הוא על העברת המקום כפי שהוא בצורה אותנטית ולא על-ידי שימוש בגימיקים של טיק-טוק לדוגמה".

היא מספרת כי בשנה האחרונה עלה מאוד מספר המבקרים במקום. "במקביל, ענת זיידמן עזבה את ניהול ענף התיירות ואני נכנסתי לתפקידה כשהוחלט לאחד את 'לגעת בחיות' עם התיירות. מאז אנחנו מנסים לבדוק לאיזה כיוונים לקחת את הענף".

אחד הניסויים שהצליחו מאוד, היה יריד שבועות. "זה פשוט התפוצץ. הגיעה כמות מבקרים מטורפת אל 'לגעת בחיות' ובעקבות כך, רבים התקשרו כדי לשריין לעצמם מקום לדוכנים שלהם ביריד סוכות אותו אנו מתכננים בעקבות ההצלחה הגדולה. נכנסתי במשרה מלאה כי באותה תקופה התחלנו בשיפוץ של 'מול הלול' ובבניית תוכנית מסודרת לענף התיירות".

כפי שחלקכם הבחינו, הם הכינו קטלוג ובו רשימה מקיפה של עסקים הנמצאים בקיבוץ אשר פורסם במהלך חודש אוגוסט והכוונה היא לבנות מצע לביקורי קבוצות ויחידים.

"ביריד שבועות וגם ביריד סוכות כבר השתתפו עסקים מהקיבוץ והכוונה היא להגדיל את ההיצע. במקביל, אנחנו מציעים לכל קבוצה שרוצה לבוא לסיור בגח"א, תפירה של מסלול לפי העדפות, גיל או אפשרויות – יש כאן את גן הירק, המחלבה הקטנה, האורווה, מתחם הנקודה, המעדנייה, חדר האוכל, 'לגעת בחיות' ואנחנו רוצים להרחיב את הרשימה. יש כבר כמה חברי קיבוץ ותיקים שמעבירים הרצאות לקבוצות שמגיעות אל מתחם הנקודה וגם כאן הכוונה היא לצמוח".

היא רואה עתיד לתיירות כאן. "עופר גורם להכל לקרות ושיתוף הפעולה עם 'לגעת בחיות' שלשמחת כולנו חזרה לניהול של יובל נבון, מכפיל ומעצים את האפשרויות והכיוונים. יריד סוכות עומד להיות גדול מאוד, אבל הכוונה שלנו היא לא רק לפנות החוצה אלא גם פנימה, כמו שעשינו את ערב הפתיחה של 'מול הלול' המחודש במתחם הנקודה עבור הקהילה והכוונה שלנו היא לעשות אירועים נוספים עבור מי שגר פה. יש לנו המון מחשבות והרבה כיוונים וכאמור, אנחנו עדיין בשלב הניסויים, אבל כבר יש הוכחות בשטח שיש הרבה מה לעשות ושהתוצאות טובות. אז זה המקום להזמין את כל מי שיש לו רעיונות בתחום הזה – דברו איתנו".

מארב שהציבו לי שירה ושחר רובין ביציאה מחדר-האוכל באחד מימי יוני בשנה שעברה, נמשך בכך שללא הסברים רבים, נעתרתי והצטרפתי לסדנת כתיבה אוטוביוגרפית בשם "הקול השלישי". את הסדנה יזמו האחיות רובין, אליהן הצטרפו עלית ויאיר גורן, האחות והאח מהמאוחד וכל זה בתמיכה וחסות של ועדות התרבות והגיל השלישי של שני הקיבוצים. 

"הרעיון לפרויקט נולד במוחה הקודח של שחר כשראתה את בלהה מביטה בתשוקה בהצגת בית-ספר של לינה הנכדה ומדקלמת בהתלהבות רבה את הטקסט והשירים", נזכרת שירה. שחר חשבה שיהיה מעניין לחבר בין בנות ובני הגיל השלישי של האיחוד והמאוחד וליצור יחד איתם מעין מופע. את ההשראה היא קיבלה ממחזה משנת 1938 בשם "העיירה שלנו" המתאר יום בחיי עיירה קטנה, שהוא מעגל חיים שלם – לידה, נעורים, בגרות, זקנה, סיום החיים ופרידה מהם. 

כשדיברתי עם שירה ושחר היה נדמה לי שהן בעצם לא רצו דווקא בי לסדנה, אבל איכשהו נהייתי ברירת-המחדל וניסיתי "לזרום" איתן. בדיעבד אני שמח על כך.

המפגש הראשון התקיים במועדון גח"א בחודש ינואר ושאלתי את יאיר, מנחה הסדנה, מה הוא זוכר מאותו מפגש. "הייתי בחרדת-ביצוע אדירה. למרות הנסיון שלי בכתיבה ובהנחיית קבוצות, מעולם לא הנחיתי סדנה כזו לקבוצת-גיל כזו. הצטיידתי בכוס קפה וצלוחית עוגיות מרגיעה ויחד יצאנו לדרך. התרגיל הראשון היה כתיבת-רצף אינטואיטיבית בנושא ׳התחלות׳ בזמן קצוב של שתי דקות. אני זוכר את הדממה המחשמלת בחדר כשהחברים התחילו לכתוב, דממה מלאה ברוח יצירה, סקרנות ובעיקר בהתמסרות גדולה של כולם. החרדה שלי חלפה והתחלפה בהתרגשות מהמסע המשותף אליו יצאנו".

כאחד המשתתפים בסדנה התרשמתי (ונראה לי שכך גם אחרים) שהמוטיבציה לשתף ולכתוב הייתה שם עוד לפני שבכלל נפגשנו, כך שהיה צריך לקלף קליפה ממש דקה כדי להגיע ל"בשר" של הסיפורים והזכרונות האישיים.

אני רוצה לציין בהזדמנות זו את שמות המשתתפים: מגח״א – מורדי, ברכה, מירה׳לה, בלהה בן-אהרון, אלה פרידמן, נועה לוי, טובה מייקלס, רקפת, יגאל ואני. מהמאוחד: אסתי בדר, נדב דרך וכמובן וותיקת-השבט – נעמי משי, בת 92.

וכך, חבורה של אנשים מגיל 66 ועד 92, התחברה עם הצוות הצעיר והיצירתי ונוצרה אווירה של פתיחות ושיתוף. במשך כחצי שנה נפגשנו אחת לשבועיים, לשעתיים של כתיבה ושיחה. אנשים כתבו וסיפרו על חוויות אישיות מרגשות ולעיתים אף דרמטיות. הייתה תחושה שעל-אף ההבדלים ברקע ובמהלכי-החיים, אנחנו הרבה יותר דומים ממה שאנחנו חושבים.

בכל מפגש התמקדנו בנושא אחד ועליו כתבנו: התחלות, ילדות, בית, נעורים וגם על ״טיפוסים״, תקופות-משבר, מצבי-חירום (במפגש שהתקיים בתקופת האזעקות במקלט בגח"מ) בושה וגאווה, פרידה וגעגוע.

הפתיחות בכתיבה אפשרה לנו חשיפה לעולמות שונים של המשתתפים שהשתקפו בכתיבה האישית של כל אחת ואחד. נוצרה תחושה של אינטימיות בקבוצה, היכרות הדדית וחברית שאולי לא הייתה מתרחשת אם לא היינו נפגשים במסגרת הזו.

"היה ברור לנו מהתחלה שכדי שסדנה כזו תצליח, דרוש אמון הדדי", אומר יאיר. "כדי לבנות אמון כזה דרושים עדינות, רגישות ותשומת-לב. ניסינו להבין מה כל טקסט מנסה לומר – לפעמים במילים ולפעמים דווקא במה שלא נכתב. אחרי כל מפגש העליתי את הקטעים שנכתבו למחשב ושלחתי בחזרה לכל כותב/ת, בתוספת משוב אישי".

יאיר מספר לי כי השבוע שאלה אלה (פרידמן) אם תהיה סדנת-המשך. "היא סיפרה שהסדנה הייתה בשבילה כמו תרפיה לנפש ושלא מזמן עשתה בייביסיטר לנכדים וקראה להם את כל סיפורי-הזכרונות שכתבה בסדנה וכי זו הייתה עבורה חוויה חזקה מאוד".

שירה הסבירה לי קצת על שמו של הפרויקט, מעבר לקשר הברור אל "הגיל השלישי". "הקול השלישי הזה, הדבר הזה שהוא לא רק בינך לבין עצמך, שהוא גם הקול שלך וגם המפגש עם הזולת וגם הדבר הזה שבין הזמנים, במרחב ביניים. הוא קשר, חיבור, שפה. קול המייצר השראה וגם מאפשר לא להיות לבד. יש בזה נחמה וקסם וחיים ותנועה ומשמעות".

אם שואלים אותי על החוויה האישית, אני יכול להעיד כי בגילי המתקדם אני מתנסה במשהו שלא עברתי או הכרתי אי-פעם בעברי. אני מרשה לעצמי להתבטא בסדנה באופן חופשי, למרות שאני רואה עצמי קצת כבד-לשון ועושה זאת בנושאים רגישים עליהם נמנעתי עד כה לדבר. העובדה שמשתתפי ומנהלי היוזמה מעודדים התבטאות חופשית ומגלים חוסר-שיפוטיות, אפשרה לי פתיחות רבה מהמקובל במחוזותינו. 

לפני כחודש נכנסנו לשלב חדש בפרויקט – עיבוד של החומרים שנכתבו בסדנה לכדי אירוע בימתי-אמנותי, שעתיד להציג ב-21-22 באוקטובר (טרם הוחלט על מקום). שרביט ההנחיה והעיבוד-לבמה עבר לבמאי ואיש-החינוך אילון בראל, שמגיע לעבוד איתנו. קשה עדיין לומר הרבה על החלק הזה בפרויקט, למעט העובדה שאיננו צעירים ורק למעטים מבינינו נסיון-בימתי ממשי.

בראל הדגיש בפנינו את חשיבות המשחקיות בחיים ותרומתה להתחדשות הנפש. אנו מוצאים את עצמנו משחקים משחקים בסדנה, משתטים וצוחקים לא מעט. 

אני רוצה להגיד כאן בשם הקבוצה תודה לשחר ושירה שיזמו את הפרויקט וממשיכות ללוות אותו עד היום, לעלית שדאגה לכך שכל הפרויקט יתאפשר מבחינה לוגיסטית, כלכלית וחברתית וכמובן ליאיר, על הנחיית המפגשים. תודה גם למור רכזת התרבות שלנו, לרכזות התרבות יעל אסף ועלית מהמאוחד, לגילת, ממי ואיריס, מרכזות תחום הגיל השלישי באיחוד וליעל ורוית העמיתות מן העבר השני. תודה מיוחדת לרוית על עוגת-הפרג שחיכתה לנו בתחילת כל מפגש. 

בפרפראזה על הפתגם האנגלי המוכר, אני מקווה שנוכל להגיד בסיומו של הפרויקט:

You CAN teach an old dog new tricks.

נתחיל מכך שאני בן אדם נוסטלגי. טוב, יש לי מספיק שנים מאחוריי בשביל להתגעגע.

יש לי חברה, עוד מגן הילדים בחולון, ארכיונאית החיה בקבוץ בצפון הארץ. באחד המפגשים שלנו לאחרונה, היא סיפרה לי שהדבר שהיא אוהבת ביותר בעבודתה זה כשאנשים באים לארכיון לחפש דברים, מקורות, תמונות וכד' והקשר עם חברי הקבוץ סוחף ומרגש אותה.

התרשמתי מאוד מכך וכמו שבעבר, בביקורה אצלי בקיבוץ כשהיינו ילדות היא התרשמה מאוד מהחיים בקבוצה בבית הילדים ולימים עברה בעצמה לקיבוץ בו היא חיה עד היום, כך אני התרשמתי מסוג הקשר שלה לעבודתה בארכיון ומצאתי בארכיון מקום בו אתן ביטוי לנטייתי לנוסטלגיה ואם גם יאהבו אותי שם, מה טוב.

הארכיון של גבעת חיים איחוד נמצא במרתף. המבקר צריך לרדת במדרגות מבוטנות בדומה למקלט ובדומה לחדירה פנימה לנבכי הנפש, להלכי רוח ולחיטוט בנבכי  חומרים עתיקים מעוררים ומרגשים המצויים מתחת לפני השטח. אני חושבת שיש בכך משהו סמלי מאוד המתקשר לאמנות שגם היא "משתמשת" בחומרים פנימיים בנפש האדם.

בכל אופן, גם אם לא התכוונתי במודע, כשאני מתבקשת להתייחס במילים ליצירה מסוימת, כמעט תמיד יהיה בדברי אלמנט רגשי. מזה יוצא שלארכיונאי בדומה לאמן יש מרכיב מעורר ומרגש בעבודתו.

אני מציירת ורוקמת ומשום כך התמקדו חיפושי החומרים שלי בארכיון בצילומים. כשאני יושבת עם ארכיונאי, אני מנהלת משא ומתן לא רק עם עצמי ועם מה שאני רוצה אלא נוצרת אינטראקציה בינינו. מתרחש דיון וגם מפגש עם אינטרס נוסף. הבחירה מה לקחת מהחומרים ומה להשאיר, היא סוג של עבודת אוצרות.

הייתה לי הנאה מיוחדת לשבת לבחירת חומרים מהארכיון עם יריב אמיתי, בן הקיבוץ, שהוא אמן יוצר בעצמו וההסתכלות וההתלהבות נפתחו גם לקומפוזיציה והסתכלות אמנותית לצד ההיכרות עם הדמויות שבתצלומים ועם המצבים ההיסטוריים. הסתכלות גם לגופה של התשוקה לעשייה וגם לגופו של הצילום.

בתערוכה בגלריה שלנו, אני מציגה בהקשר זה ציורים המתבוננים בימים הראשונים של קיבוץ שדות ים (קיבוץ האם שלי) דיוקנאות רקומים של ותיקי הקבוץ וציורי שמן של בעלי מקצוע מפעם בגח"א ועוד.

הרצון והיוזמה שלי לפנות לארכיון באו ממני. קיבלתי את העזרה הנחוצה לי ואני מודה על כך. יחד עם זאת, נראה לי שיש מקום לארכיונאים ליזום אמנות קהילתית בתחומי מדיה שונים: לפנות ולהזמין אמנים כדי לבחור אובייקט אחד מהארכיון, לעבוד עליו ולהציגו. כך תחייה האמנות את העבר במפגש של הציבור עם דמויות ומצבים מוכרים.

מה מאפיין מקום? הנוף, הבתים והאנשים. לנו, בארכיון, תמיד היה חשוב לזכור ולשמור את דמותם של החברים שצבעו את המקום הזה בדמותם. "לכל איש יש שם", כתבה זלדה, אבל לכל איש יש גם דמות, אופי, אפיון ובקיצור כמעט כל אחד הוא "טיפוס" ואת אותם טיפוסים אנחנו רוצים להעלות באוב, לטובת הדורות שלא ידעו את יוסף (ואפרופו יוסף, התחלנו ביוסף הרץ). המדור מזמין אתכם להצטרף ולכתוב סיפורים וזכרונות אישיים מדמויות מקומיות מהעבר, אפשר להעביר לצוות הארכיון או העלון. והפעם: מוסה עכה.

מוסה היה מאלו שצבעו את המקום בדמותו, אישיותו ומהותו. הוא הגיע לקיבוץ בעת הקמתו ביחד עם האולפן החקלאי הראשון. כנראה שיותר ממה שהחברה קלטה אותו לתוכה, ידע הוא באינטואיציות ובאישיות המיוחדת שלו לאמץ לו את המקום כבית וכך הוא מסכם בראיון לעלון שעשה איתו חנן שפע באפריל 1985:

"אחרי 30 שנים במקום הזה אני אומר בגלוי ובכל האמת: אם יתנו לי בית בעיר עם עבודה וכל התנאים, אני לא עוזב את גבעת חיים. זה היום הבית שלי".

באותו ראיון הוא מספר על דרכו לארץ מהעיר נאסריה בעיראק בה נולד כבן חמישי למשפחה עם שבעה ילדים, שאחד מהם נפטר לאחר הלידה:

לאחר שאבא נפטר הפסקתי ללמוד. לא היה לי ראש לזה. רציתי להתחיל לעבוד כסנדלר כדי לעזור לאמא בפרנסה. הסתובבתי בין היהודים והתחלתי לשמוע קצת על ישראל. אז גם שמעתי שפה בלתי-מוכרת והסבירו לי שזאת עברית. מאוחר יותר אסרו השלטונות על לימוד ודיבור עברית והתחילו לעשות זאת במחתרת. אחת מאחיותיי הייתה פעילה בזה ואני למדתי עברית רק בארץ. הגיעו לעיר שליחים מישראל אך אני לא פגשתי אותם וכל הפעולה הציונית ופעולות השליחים מא"י נעשו בסתר. היה לי חבר שסיפר לי קצת על הארץ ואמר שיהודים מעיראק מתחילים לנסוע לשם. ממנו שמעתי שארץ ישראל נמצאת בפלשתין וידעתי איפה היא.

בשנת 1951 התחילו לתת אישורי יציאה ליהודים. ויתרנו על תעודות הזהות העיראקיות שלנו. בפספורט היה כתוב שאנו טסים לקפריסין אך בעצם טסנו ישר לישראל.

הגעתי לגבעת חיים ב-1954. מטעם הסוכנות ארגנו כאן אולפן חקלאי לחיילים משוחררים והיינו צריכים לעבוד שמונה שעות כל יום וקיבלנו שישים ל"י לחודש. אורי לברון ריכז את האולפן וכשהחליטו לפרק את האולפן, אמרו לי שאני צריך להחליט אם לעזוב או להישאר. אני זוכר שאליעזר ארזי עשה איתי טיול בכביש והסביר לי על חיי הקיבוץ. אחר-כך בא אלי גם צבי פלבר שהיה אז מרכז העבודה וביקש לדעת אם אני נשאר. אחרי שבועיים הודעתי שאני נשאר.

עבדתי בהכנת תערובת לבעלי-חיים במחסן המשק. יחד עם הלל ליפמן, היינו מכינים כל יום 6-7 טון תערובת לרפת, ללול, להודיה ולדיר הצאן. גם מרדכי שקדי עבד שם לפעמים. כשהלל יצא לריכוז קניות החליף אותו רולף דרייפוס. עבדתי במחסן התערובת שבע שנים, זו הייתה תקופה טובה מאוד. קיבלנו את כל החומרים שמרכיבים את התערובת בתוך שקים, שפכנו אותם לתוך מיכל לפי הכמויות הנדרשות ובמיכל היה מערבל שעירבב את כל החומרים ביחד. היינו מוציאים את התערובת המוכנה עם משפך לתוך שקים והעמסנו אותם על המשאית (שבה נהג אבל, או משה פינק) וחילקנו לכל הענפים. העבודה הייתה קשה מאוד עם המון אבק אבל אהבתי אותה. אלו היו שבע שנים יפות בחיי.

אורי אסטליין סיפר בזכרונותיו על הקשר הממושך שהיה לו עם מוסה מאותה התקופה בה עבד כנער במחסן המשק:

"הוא היה חזק ומוצק. לימים מצא חן בעיניי לעבוד במחסן המשק כי את רוב העבודה הקשה הוא עשה. מוסה תמיד סיים ברחיצת הפנים מהאבק, הפנים שלו נראו כמו מסיכה. אחרי ששפכנו את השקים היינו נחים ואני זוכר שהבונוס היה בקבוק בירה שחורה כשאני יושב למעלה על השקים. העבודה במחסן המשק הייתה עבודה נהדרת. הלל התייחס אלינו נהדר וטבע את המילה 'גורנישט' ומוסה, שהבין את ההקשר אבל לא בדיוק הגה נכון את הביטוי, היה נוהג לומר על 'מצב לא משהו' –  נישט". 

לימים, מוסה עבר לגור בשיכון עולים, לפנינו והילדים שלי שהיו קטנים, היו הולכים לראות אצלו טלוויזיה כי לנו עוד לא הייתה אז טלוויזיה. כשאני הייתי בלימודים או בצבא, הם בילו אצלו. יאיר שקרא אז את 'חסמב"ה' קרא לו ע"ש השודד מחסמב"ה – 'מוסה קעקול'. כשחזרתי בשעת ערב מאוחרת הוא היה רואה אותי דרך החלון שלו וצועק לי: "אורי אסטליין, מה נשמע?" (אורי מדגים את המבטא העיראקי של מוסה), ואני עונה לו: "מוסה קעקול, כיף אינתי?" והוא: "המצב נישט". 

אחרי שעבד כמה שנים בגת, נכנס מוסה לעבודה בחדר האוכל ובמשך שנים היה מזוהה עם המקום, כשביחד עם רודה הם היו הפנים של חדר האוכל. בבוקר מוקדם פתח את המקום עם תה וקפה לאנשי השדה ובהפסקת העשר היה לו תפקיד חברתי כשמסביב נאספים גם חברים נוספים לשתיית הקפה ובערב הוא ממונה על הדלקת הטלוויזיה בשעה שמונה עם מהדורת החדשות. הוא לא נטש את המשמרת וגם באסיפות שהתקיימו בחדר האוכל במוצאי שבת, הוא חילק בקיץ ארטיקים לחברים.

בכך לא תמו התפקידים שמוסה לקח על עצמו – במשך שנים הוא ליווה את קבוצת הכדורגל המקומית ומתוך אהבתו למשחק נולד הקשר שלו לקבוצה. מילן צ'רבינקה גייס אותו לתפקידים שונים כגון: סימון קווי המגרש בסיד, חלוקת מיץ לשחקנים, דאגה לכביסה המלוכלכת של השחקנים, ומעל הכל –סדרן בזמן המשחקים, כי לפעמים "היה קצת בלגאן" כדבריו של מוסה. הוא לא היה עוזב את המגרש מבלי שהוריד את הרשתות, החזיר את הציוד למחסן וכך עד היום שבו הקבוצה עברה לשחק באיצטדיון שם תם תפקידו. באותה תקופה נוצרו בינו ובין השחקנים יחסי ידידות וקשר מיוחד נרקם בינו ובין נחום ידיד, שדאג לו לאורך כל השנים.

בראיון איתו הוא מספר: "אני קורא עיתון "מעריב", כמעט את הכל. ספרים אני קורא רק מעט כשיש לי שקט בראש. כל יום מ-18:30 עד 19:30 אני הולך לעזרא שמש. שותה אצלו קפה ומשחקים דומינו. כל יום שישי אני גומר את העבודה יותר מוקדם ונוסע אל אמא. היא כבר בת 95 ולא יכולה לבוא לבקר כי יש לה בעיות עם הרגליים. בשבת נפגשים אצלה כל בני המשפחה. יש לה כבר כמה נינים והרבה נכדים. במוצאי-שבת חוזר הביתה. רק שבוע אחד בחודש אני נשאר, כשיש לי תורנות שבת".

לאורך כל השנים גר מוסה בדירה בשיכון עולים. שכנים התחלפו, משפחות התמסדו ונולדו ילדים ומוסה שמר על יחסי שכנות עם כולם, גם אחרי שעזבו את השכונה. כשמלאו למוסה 60 ארגנו השכנים, ביוזמתם של אורי ורותי אסטליין, יום הולדת למוסה עם כל השכנים וביחד עם האחים שלו והמשפחה מבחוץ. אורי נזכר: "חוץ מההתרגשות שלו, אני זוכר שבאו אלי שני אחיו, ואמרו לי שהוא מצא פה בית וחברה ושאני החבר הכי טוב שלו. אני כמעט בכיתי".

בשנותיו המאוחרות, כשמצב בריאותו התדרדר הציע נחום שהוא יעבור קרוב לביתו לדירת קרקע, כי הדירה בשיכון עולים כבר לא הייתה מותאמת ליכולותיו. הוא זכה לגור בה רק זמן קצר.

אורי אסטליין ביקר אותו בבית החולים: "ראיתי מישהו יושב עם כובע גרב בפרוזדור וראשו שמוט, שאלתי אותו "מוסה, מה אתה עושה פה?" והוא ענה לי: "נחום לקח אותי לאיזה בדיקה", והוא ממשיך: "עוד לא עשיתי חנוכת בית לבית החדש". אמרתי לו שעוד נזכה לכך ונרים אותו על כיסא. גל של חיוך עלה לו על השפתיים. וזה הזיכרון האחרון שיש לי ממנו". מוסה – חבר, דמות, טיפוס שחי בינינו, לא נשכח אותו.

כששלחתי לארנון לפיד, בנו של הלל, את מה שכתבתי הוא הוסיף זווית אישית משלו לתיאור דמותו של מוסה:

"מדי פעם נהג אבא להזמין את מוסה לקפה של אחה"צ, בבית ההורים ובכל פעם שנענה והגיע, ניכרו בו מבוכה וביישנות, כאילו אינו בטוח שראוי לו שיטרחו סביבו. המבוכה הזו לא נעלמה מעיני וכיוון שנושאים משותפים לענות בהם ליד השולחן, לא היו בשפע מלכתחילה, ראיתי מחובתי "להנחות" איזה שיח ולדובב  אותו. בשפתו הבסיסית, ומבלי להכביר פרטים, תיאר את בית הוריו בעיראק, את משפחתו, ילדותו ואת נסיבות עלייתם. הסיפורים האלה, מה גם בבית ייקי, כשאנחנו מסובים על כורסאות הזורע, סביב שולחן פורמייקה צהובה, נס קפה ועוגת-גבינה-קרה-עם-צימוקים, עוררו את סקרנותי. אבל כשדחקתי בו לרדת לפרטים, לתאר תחושות, רגשות, נזפה בי אמא (תחושות ורגשות? בבית ייקי?), ונראה שהכיר לה תודה שחסכה זאת ממנו. "היה בסדר, אבל כאן יותר טוב", חתך וסיכם ובאמת, היה לו טוב כאן. היה אסיר תודה לאבא, "הוא כמו אבא בשבילי", אמר ובקיבוץ ראה בית, שלא יכול היה לאחל לעצמו חם וטוב ממנו. פעם אחת הביא איתו את אחיו אל שעת הקפה בבית ההורים. האח הגיע עם זר ורדים נתון בצלופן, אמא שלפה בחגיגיות מהוויטרינה ואזה מקרמיקה חומה, שכבר מזמן חשבתי שראוי שתישבר והיא אכן נפלה והתרסקה על הרצפה, תוך כדי העברת הזר מידיו של האח, לידיה של אמא. לרגע השתררה מבוכה. מוסה התעשת ראשון, החל לאסוף את השברים, והבטיח להביא לאמא ואזה חדשה. "לא צריך, לא צריך", פטרה אותו אמא, אבל הוא התעקש ועמד בדיבורו: כעבור שבועיים הגיע אבא הביתה עם חבילה גדולה, ארוזה וקשורה בסרט ומתוך החבילה חילצנו מופתעים ואזה מקרמיקה חומה! מוסה, סיפר אבא, נסע (באגד) במיוחד לחדרה, ויום שלם הסתובב בין החנויות, עד שמצא את הואזה הנכונה. כמה ימים לאחר מכן, כשפגשתי אותו על אם הדרך, הודיתי לו על הואזה היפה, וכשהבין ממני שהיא ב-ד-י-ו-ק  כמו הוואזה שנשברה וכאילו-עוד-יותר-יפה-אפילו, זרחו פניו השמנמנות."

למוסה ליום ההולדת 70 / בוצי ברות (2.1.1999)

בבית קטן ליד אורי, רותי, ועוד מעט בן

מאחרי אריה ורבקה'לה גר מוסה

למוסה יש שולחן קבוע עם גלעד

וחסר עזרא.

מוסה הוא איש שקט

כמה שקט ככה חבר

ככה יש לו כתף וככה הוא גם זוכר

בעיקר לטוב, וראו בחדר הזה המלא

כמה ידידויות אסף במשך השנים

בצניעות בהיחבא וכי

מה שהכי קובע באמת זה

גורל הלב ואצל מוסה יש

מקום המון, וכל מה שנשאר

זה לברך אותך היום

בהמון המון חברות וחום.

מכל בית גבעת חיים איחוד.

1 שרוול עוגיות פתי בר טחונות

100 ג' חמאה מומסת

רבע כוס חלב

מערבבים לעיסה אחידה. מעבירים לתבנית קפיצית קוטר 24 או 22 ומשטחים היטב. שמים במקרר.

קרם גבינה

500 מ"ל שמנת מתוקה

5 כפות סוכר

חצי כוס חלב

5 כפות גדושות פודינג וניל

500 ג' גבינת "סקי" 5 אחוזים

גביע גבינת שמנת

מקצפים את השמנת המתוקה עם הסוכר, החלב ופודינג וניל עד לקבלת קצף יציב ואז מוסיפים את הגבינה וגבינת השמנת. מערבבים בעדינות כחצי דקה.

שופכים את קרם הגבינה לתוך התבנית ומחזירים למקרר.

ציפוי

חבילת פירות יער קפואים (300 גרם)

2 כפות סוכר

מבשלים את פירות היער עם הסוכר, מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים כמה דקות, עד שהפירות קצת מתקשים. מצננים היטב, שופכים על העוגה ושומרים במקרר. העוגה הכי טובה לאכילה לאחר כיומיים במקרר.