אומרים כי תמונה אחת שווה 1968 מילים ואני חושב שכמה שבועות לפני יום ההולדת של גח"א, התמונה הזו מספרת סיפור.

ב-1968 זה היה קיבוץ שרוב רובם של תושביו עבדו בחקלאות. בשנת 2026 זה "קיבוץ מתחדש" בו מתגוררת "קהילה" שהקשר היחיד של 99.9 אחוזים מתושביה לחקלאות היא ההתלבטות אם לקנות בכלבולית עגבניות "שרי" או שמא "תמר".

זו לא ביקורת ולא שיפוט, זו מציאות.

אין זה סוד כי במאה הנוכחית, הולכים ומתמעטים מקורות ההכנסה של גח"א, בעוד הצרכים מתגברים וכמובן שמספר התושבים בתחומי "הקיבוץ המתחדש", עולה בהתמדה כמעט מדי חודש.

מקורות ההכנסה המסורתיים של הפרדסנות, גידולי השדה והרפת, אינם מסוגלים עוד להחזיק את התצורה הנוכחית של גח"א ולכן, בעיקר בשנים האחרונות, הופך החיפוש אחר מקורות הכנסה חדשים למהותי יותר.

בין אם יחליטו בעוד כמה שבועות חברות וחברי "הקהילה" להקים תחנת כח המונעת בגז על אדמותיהם ובין אם לאו, מסמלת הסוגייה תהליך גדול יותר.

במאה ה-21, קיבוצים גדולים כבר לא יכולים להישען על חקלאות. אחד מכיווני המחשבה הוא שהם צריכים מקורות מימון גדולים, מאסיביים, כאלה שעובדים כל הזמן, בכל הכח, לאו דווקא בשירותו של הקיבוץ. אלא שמקורות מימון כאלו, מביאים עימם התמודדויות חברתיות, מנטליות, פיננסיות ושאר סוגיות עליהן לא חלמו נוטעי אותו פרדס, בשנת 1968.

אותו חקלאי גם סיפר לי בעבר מה קורה בסוף הדרך למי שמתנתק (באופן פיזי ומטאפיזי) מהאדמה. אז לאן מועדות פני גח"א ביום ההולדת 74 ?

לא קל לבחור בקיבוץ למי להעביר. אני בחרתי באריק סיוון, האיש והאגדה.

רובנו מכירים אותו בבגדי עבודה כחולים, נעלים גבוהות, מסודר טיפ-טופ והופ  לעבודה בכל בוקר ולא חשוב מזג-האוויר: גשם, רוח, חום, קור או שלג, העבודה היא חייו והוא "יוצא למלחמה". עד היום רואים את ההשקעה שלו בנוי שלנו.

אריק הוא קיבוצניק בכל רמ"ח אבריו. הוא היה בצוות התכנון של הקיבוץ במשך שנים, לב לבו של המקום. יורד לפרטים בכל רעיון וביצוע.

איש של נוי, אבל גם אכפתניק, "יקה", רציני. לפעמים כועס ולפעמים צוחק. הוא הכי הוא אוהב את המילה "גורנישט".

אני מאחלת לך, אריק, עוד שנים של אכפתניקיות, עשייה והרבה בריאות.

אחרי שהוא סוגר עשור בתפקיד מנהל הנוי של "הקהילה", אני קובע עם ניב יגר ביום כזה בו מריחים שמתקרב אביב: עדיין קריר מספיק כדי שהפריחה תפיק את המיטב מעצמה אבל כבר מרגישים שהולך להיות חם יותר. אני מפריע לו לקראת סופו של יום גיזומים עמוס ועבודה על עץ שקרס מאחורי המזכירות, אז באופן טבעי אנחנו מתיישבים בפרגולה הריקה של המעדנייה.

בתור אחד מאחרוני הפועלים העוסקים בעבודת כפיים בגבעת חיים איחוד, הבאתי לו מה שמגיע לו – בירה קרה. זה בטח גם לא יזיק לגילוי לב בהמשך הראיון.

במקרה יוצא שאנו נפגשים אחרי הצהריים של יום השואה. אני מנצל את המועד ואנחנו מדברים על השורשים היקיים / מרכז אירופאיים של הנוי וקווי המתאר שלו בגבעת חיים איחוד וכמובן שאני שואל אותו על הקו אותו הוא מוביל כבר עשור, קו שלא פעם נתפס ככזה העומד בסתירה לקו אותו הובילו האבות המייסדים.

הוא לא מכחיש. "כן, יש יותר חופש ומרחב גם לצמחיית בר. אני חושב שאני מכניס יותר ישראליות ופריחת החורף הצבעונית שיש כעת מסביבנו היא משהו שרבים אוהבים".

הוא אומר כי התפיסה הקובעת "עשב זה רע" אינה נכונה. "עד שהגעתי, אמרו שאם יש פה משהו שלא אנחנו שתלנו – הוא מפריע. מתוך כך עשו פה שימוש נרחב בריסוסים והקפידו על קווים ישרים שאסור לסטות מהם, מנטלית ופיזית. אני שמח לראות כי התפיסה שלי הולכת ותופסת מקום נרחב בקיבוצים רבים ובכלל, ביטול השימוש בריסוסים טוב לקרקע, לבעלי החיים ולסביבה בכללותה. אני חושב שזה הכי יפה והכי בריא".

כן, גם אחרי עשור בתפקיד, הוא ממשיך לשמוע את הטענות על הזנחה, על חוסר מקצועיות ועל סטייה מערכי הנוי של גח"א.

"אני לא מתווכח אף פעם על טעם ועל ריח", הוא אומר אחרי לגימה מהבירה. "רוב האנשים שמדברים על כך, הם מהשכבה המבוגרת יותר של האוכלוסייה, אנשים שנולדו וגדלו על ברכי התפיסה המסורתית של הנוי כאן שגרסה קווים ישרים. אני חושב שעם הזמן, העין מתרגלת ואחריה הנפש. צריך להגיד שיש לא מעט אנשים שמעריכים את העשייה ושאחרי עשור, אני גם עובר יותר בקלות לאלו שהתנגדו מאוד בהתחלה ואני מקבל לא מעט פידבקים מאנשים שמבקרים פה בקיבוץ ואומרים שהנוי ברמה גבוהה".  

טוב, עבר עשור, היו סערות, התנגדויות – ומה עכשיו ומה הלאה? "תמיד סוער פה, גם כשלא", הוא מחייך ולוקח עוד לגימה. "אני לא חושב הרבה קדימה ובמקביל אני כבר בן 42 והגוף לפעמים מתחיל להתעייף מעבודה פיזית בכל יום, אבל אני רוצה להרגיע את מי שקופץ עכשיו – אין לי מחשבות על פרישה אלא על איך לייפות עוד פינה ולשפר עוד מקום".

ובכל זאת, יש כמה תוכניות. "כבר זמן רב שאני מעוניין לקבל את השדה מאחורי האיצטדיון, כדי להביא לשם את הגישה מגן הירק – לגדל כאן ירקות מקומיים לצריכה עצמית ולמכירה, בהיקף גדול הרבה יותר. כולם יודעים כי מדובר בתוצרת מצויינת וצריך להעביר אותה לקנה מידה אחר. זו חדשנות חקלאית שתוכל לספק את צרכי הקיבוץ, בחדר האוכל ובכולבולית וצריכים לעשות שינוי מחשבתי מהדפוס הקבוע של הדרים ואבוקדו. אני מדבר על חקלאות מקומית כערך וכהזדמנות עסקית להרוויח כסף. אני יודע, למשל, שיש לגח"א הקצאה של מים מתוקים בלתי מנוצלת והמים הללו יכולים להיות פתרון מושלם לפרוייקט כזה".

הוא חוזה עתיד למיזם שכזה. "אפשר למכור את תוצרת הירקות יחד עם גבינות של 'המחלבה הקטנה' כי לאחרונה מכרנו ירקות שלנו למסעדות שף בתל אביב עם תגובות מצויינות, כך שצריך להתחיל להשקיע בזה. עד היום, ענף הנוי תמיד מפסיד וזו דרך מעולה להתחיל להכניס כסף כדי להפוך את הענף לרווחי, הכל תלוי בראייה חדשה וחשיבה חדשנית. התחלנו השנה להכניס יום בשבוע של תלמידי 'משגב' בגן הירק, מה שמכניס כסף לענף ובשנה הבאה כנראה שנכניס גם את ביה"ס 'יובלים' של המאוחד. את ההדרכה מעבירה שרית שניהלה את חוות הנוי ועשינו תכנית עסקית ותכנית תיירותית של אוכל מקומי יחד עם המחלבה הקטנה. אני צופה כי תוך שנה-שנתיים נעבור לרווח, כשכבר השנה נפסיד פחות וזה היעד".

הוא מספר כי הם שוב עושים קומפוסט מהגזם המקומי. "זה מיועד לצריכה פנימית, לשכונה ג', לגן ירק וגם בגד"ש בטח ישמחו להשתמש ואני רואה בזה סגירת מעגל מקומית – מה שצומח פה, חוזר לדשן את הקרקע".

אם כבר הזכרנו את שכונה ג'. "יש שם לא מעט עניינים בין הנוי הציבורי לנוי הפרטי וצריך למצוא את האיזון ולהקפיד על מקומו וחשיבותו של המרחב הציבורי למען הסדר וההנאה של כולם".

מדברים קצת על ייבוש דשאים, פעולה שעוררה קצת רעש בשנים האחרונות. "זה לא קורה בהרבה מקומות וזה נועד כדי לחסוך במים. איפה שלא חייבים דשא, אפשר לייצר חלופות כגון חורשה מוצלת עם ספסל וליפיה זוחלת (ראו צילום) משתרעת שאינה דורשת כיסוח מה שיוצר שטח ירוק גם בלי דשא".

כאמור, לראיון הוא הגיע מאחורי המזכירות שם נפל עוד עץ. "בשנה שחלפה הורדנו הרבה אורנים ואני דואג שהעיניים שלי יעברו על כל עץ על פניו אני חולף, כדי לזהות סימנים המעידים על מצבו".

עוד מעט כבר צריכים ללכת לאסוף את הילדים. "הצוות המעולה שדואג לכל מה שאתם רואים סביבכם הם דן אורדובר, אביב מייקלס וכמובן גילי צנגן הבלתי נלאה. חנן הגנן בגן הירק וגם רון ועמית יחד איתי וכעת כולנו בפול-גז, כמו תמיד בימים הללו שלפני יום הזכרון ויום העצמאות. יש לי משהו חשוב להזכיר לכולם, משהו שלעיתים נשכח ביומיום – אנחנו חיים בגן עדן. מאחל לכולנו להמשיך ולצמוח, לא צריך מהר אלא צעד צעד".  

לפני יותר מעשר שנים החלה ההרשמה לשכונה ג'. השכונה עדיין אינה מיושבת במלואה, אך כמה משפחות עברו לשם בחודשים האחרונים למרות המלחמה ברקע ומצב התשתיות שאתם יכולים לראות כאן, שהוא "לא משהו". ללא מערכת שלמה של כבישים פנימיים וללא חלק גדול מהמדרכות המתוכננות, מופרדים משאר הקיבוץ ע"י כביש סואן למדי. סוף-כל-סוף, הגיע המועד הנכסף, אך כאמור בשלב זה, לא לכל המשפחות עדיין.

הזמנתי את עצמי לביתם של דינה ורותם גרינשפן, מראשוני העוברים, לראות ולשמוע איך נראה חלום הבית בהתגשמותו. שאלתי אותם על השינוי בחייהם עם המעבר משכונת "הנעורים" והם מחייכים בשביעות רצון.

דינה נותנת כדוגמה את מיכאל, בנם בן ה-10 חודשים שבדירה הקודמת מיצה את אפשרויות הזחילה שלו תוך כמה דקות, היות והמרחב היה כה מצומצם. כעת הוא מסתובב בכל הבית וניתן למצוא אותו במרחב הסלון, פינת האוכל, המטבח או בכלל מתחבא באחד החדרים בכייף ובלי לטפס על הקירות. ברוח הזמן, אי-אפשר שלא לציין את הממ"ד, המהווה שיפור ענק ממנו הם כבר הספיקו "ליהנות" בתקופה בה עברו לדירתם החדשה בשכונה ג', עליה הם משלמים משכנתא בגובה שכר-הדירה ששילמו עד כה.

רותם, הבשלן במשפחה, המכין כעת (בוקר שישי) את הפסטה-בולונז הביתי, הארומטי ומעורר התיאבון, מתענג על מטבח מרווח ומאובזר לאחר שנאלץ לבשל במרפסת דירתם הקודמת, בה היה מטבח של פחות משני מטרים, כולל מקרר.

הוא אומר, שעם החלטתם על סדר עדיפויות שונה מהסטנדרט, הם הקימו מטבח מרווח וסלון קטן יחסית, תוך מיצוי תרומתה של דינה, מעצבת-פנים במקצועה, שעיצבה את הדירה בעזרת רותם ובהתייעצות עם רביד, גיסתה המעצבת.

זה מאפשר לבשל בתנאים אופטימליים במקום בחוץ או בכוך צר ומגביל. גם הסלון הקטן כאן, גדול בהרבה מדירות קודמות שלהם. שלא לדבר על חדרי השינה שהם עולם אחר. דינה מספרת כי הבית כה גדול, כך שבשבועות הראשונים, כשרותם לא היה בבית במשך היום, היא הזמינה חברות להתארח היות והרגישה בדידות בדירה הגדולה.

למרות כל העיכובים והקשיים, הבחירה בגח"א ובשכונה ג' נשארה ללא ערעור. גם סיפורי בנייה מהירה משכונה ג' ולפעמים גם זולה יותר בישובים שכנים, לא יזיזו אותם מהבחירה המקורית שלהם ללא כל היסוס בגבעת-חיים איחוד וזה דבר העומד בבסיס חייהם המשותפים. שניהם ממשיכים בעבודותיהם: דינה, בעיצוב-פנים של דירות פרטיות יחד עם רביד ורותם מהנדס בתחום הרובוטיקה והמכונות במפעל "פלסאון".

שאלתי אותם על איכות התשתיות בשכונה החדשה והתפלאתי לשמוע על בעיות בקליטת טלפונים בצד הצפוני של הבית, בחדרי השינה ובממ"ד, הרחוקים מהאנטנה המרכזית של פלאפון וחברות אחרות.

מצד שני, רותם משבח את שירותי התקשורת של דיויד שרון מהקיבוץ ומציין שהוא זמין בכל עת, מקצועי ומסייע בכל נושא התקשורת למרות מגבלות האנטנה. גם לחץ המים בברזים עדיין לא מספיק אך יש תקווה. התשתית הבעייתית ביותר מבחינתם, הוא הכביש המפריד בין השכונה לשאר הקיבוץ. מדובר בכביש סואן ובו תנועת אוטובוסים ורכבים פרטיים ברוב שעות היום והערב, כאשר הכניסה לשכונה נמצאת ממש מול העיקול באותו כביש. בעבר נאמר להם שהאוטובוסים יגיעו ממערב ולא מול שכונה ג'. לדבריהם, הם מתכוונים להילחם על פתרון הבעיה הזו.

דינה מסכמת שכל מעבר, בוודאי לבית או שכונה חדשה, מלווה בייסורי גדילה אך האמונה שלה היא שעם הזמן הכל יסתדר וצריך סבלנות עד שזה יקרה. בינתיים – המאזן חיובי מאוד.

מרכז-הטבע בביה"ס "שפרירים" אינו פעיל יותר. לאחר שנים רבות בהן היה המקום בית משמעותי, חם ומזמין לילדות, ילדים, נערות ונערים רבים, הוא נסגר אך שליחותו לא אבדה. למזלנו, יצא לאור לאחרונה הספר "מחיות נפש" שכתב אורי לין והוא מאפשר הצצה וחשיפה לעולם המופלא של ילדים ונערים עם בעלי-חיים בהקשר החינוך המיוחד שהוביל אורי בביה"ס "שפרירים". 

מספר אורי: "התחלתי את עבודתי בפינת החי של גבעת חיים. אהבתי מאוד את העבודה והקשר עם הנערים בשילוב עבודה עם חיות וצמחים. בעקבות העבודה בפינת החי, גויסתי לאקי"ם להקמת פינות חי ברחבי הארץ. כאשר התחילו ליזום עמותה שתקרא 'חיות וחברה' במחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת ת"א בראשותו של פרופסור טרקיל, הייתי אחד ממקימיה. בעקבות כך עברתי להרצות בתחום זה בסמינר הקיבוצים. הידע שצברתי היה הבסיס, כאשר גייס אותי בנימין שפריר להקים את מרכז הטבע בבית-הספר. ילדים שהגיעו למרכז הטבע, נשארו בדרך כלל בקשר עם המקום שטיפחתי איתם, מהתחלת לימודיהם ועד סיומם (ז' עד י"ב). זה היה הבית שלהם. זו הייתה הדרך היחידה עבור רבים מהם לסיים בכבוד את לימודיהם בבית-הספר". 

שאלתי את אורי "איך ספר נולד?". "הספר הזה נכתב במשך כ-30 שנים והיו לי כ-250 דפים עם סיפורים. הספר נכתב עם המון הערכה וכבוד ל'שפרירים' ולבנימין שפריר, שקיבל אותי לעבודה ונתן לי גב ותמיכה למרות שלא הייתה לי תעודת הוראה או תואר אקדמי. ב'שפרירים' נעשו פרוייקטים ייחודיים אחרים למשל באמנות, ספורט, מחשבים, מתמטיקה וגינון, אך לצערי הם לא תועדו למרות הצלחתם. בנימין שפריר כתב על הדברים, אך לא בפירוט ברמה האישית, כפי שהם באים לידי ביטוי בספרי". 

ביום הולדתו ה-80 עשה אורי חושבים ואמר לעצמו שאינו יכול להשאיר את הספר במחשב ועליו להוציאו ולא רק עבור ילדיו ונכדיו והחליט להוציא את הספר לאור כמתנת 80 לעצמו.

"התקשרתי ללילך רון, בעלת ההוצאה-לאור 'ספרי בוטיק' עוזבת משמר-העמק ומכרה מימינו המשותפים שם. שלחתי לה את החומר מתוך כוונה לראות אם יש על מה ללכת בכלל. באתי בדחילו-ורחימו לפגוש אותה בבית-קפה בתל-אביב ואמרתי לה 'אל תרחמי עלי, תגידי לי אם זה שווה משהו'. היא הרגיעה אותי ואמרה לי באופן חד-משמעי. 'יש לך אוצר. אין לך מושג מה יש לך פה'. היא לקחה 24 סיפורים מתאימים, מתוך מחשבה שיותר מכך קשה להכיל ולכן כדאי להצטמצם. ללילך ולי הייתה עבודה משותפת, פורייה וכנה".  

שאלתי את אורי על החיות עמן עובדים והוא מפרט: כלבים, מגוון של תוכים, נחשים, לטאות, חמוסים, ארנבות, שרקנים, צ'ינצ'ילות ואפילו חרקים (ג'וקים).

הספר לפי אורי "הוא גם מעין אנדרטה לביה"ס 'שפרירים' שכבר איננו בפורמט בו עבדתי". 

בין התגובות שקיבל אורי על ספרו, אפשר להזכיר את הפסיכולוגית מהצוות בו היה שותף שאמרה: "קיבלתי את הספר ואני מוקסמת ברמות…מדהים, מרתק ומרגש. מעורר התפעלות. מתנה ענקית…..הסיפורים עצמם, עם כל ילד וילד, עם כל-כך הרבה אהבה….מתאים בין השאר לכל מי שלומד את התחום או עוסק בו".

לילך רון, עורכת הספר, הוסיפה: "סיפורים אישיים שכל אחד מהם הוא לכל הפחות בוקס מטלטל קרביים בבטן המתהפכת. לא סתם 'קייס טיפולי' אלא נפש רכה המחפשת כיוון באפלה ופוגשת יד מושטת והזדמנות אמיתית למציאת דרך אל האור".

הוא מרגיש שהוא מייצג את כל המורים שעבדו אי-פעם ב"שפרירים" המהווים דור-הולך-ונעלם. לדעתו, בנימין שפריר הוא דמות שפסלה היה צריך לפאר את הכניסה למשרד החינוך. בנו של בנימין, אוהד, שעבד עם אורי ובעצמו מחנך מעולה, כתב את המבוא לספר. 

"תקוותי היא שמבין חניכיי ותלמידיי לאורך השנים, יקומו כמה וישחזרו את שיטת ההוראה באמצעות בע"ח, ללא 'רדיפה' אחר תעודת הבגרות או הכרה פורמלית אחרת", אומר אורי. 

יש תלמידות ותלמידים הממשיכים את דרכו של אורי עם נשמה, אכפתיות ושאר רוח במקומות רבים בארץ והם עדיין מתייעצים איתו עד היום.

"העבודה הנוכחית שלי בגינה הקהילתית האורגנית, היא מעין תחליף הממלא אותי מבחינת העבודה והצד החברתי וההומני, עם שותפות ושותפי אמת. אני ממשיך בער"ן שם אני משקיע בהתנדבות שעות רבות בליווי הנזקקים לאוזן קשבת ולעצה טובה וגם בהדרכת מתנדבים מתחילים בתחום". 

אלה עוקב, תושבת גח"א ומורה לאמנות ב"שפרירים" שאיירה את הספר, מוסיפה: "אני ממליצה בחום לכל הורה, איש חינוך, או פשוט למי שהנשמה שלו צמאה לסיפור אנושי אמיתי על כוחו של החינוך והקשר עם הילד והטבע, לקנות את ספרו של אורי". אני קראתי ונהניתי מאוד.

מי שמעוניין לרכוש את הספר ישירות מאורי 0505-933762 

השמועות על מותו של עולם הספרים מסתובבות בחוגי התרבות מזה כמה עשורים. בעולם דיגיטלי, טוענות השמועות, אין יותר מקום למילה המודפסת כמו בזמנו של גוטנברג, עבר זמנו ומעכשיו הבו לנו רק מסכים וכמה שאפשר, בקיצור ולעניין.

מצד שני, האפשרות להוציא ספר מעולם לא הייתה כה קלה וזמינה ובאפשרות זו נאחזו הרבה מאוד אנשים ואם יורשה לי, נשים שבטנם הרוחנית הציקה להם ופרצו בכתיבה אינסופית.

כתוצאה ממגמות סותרות אלו נמלא עולם הספרות באלפי כותרים, אלא שכמחט בערמת שחת קשה למצוא בתוכם פנינה אחת הראויה לקריאה. הז'אנרים השונים פורחים: הרומן הרומנטי, המדע הבדיוני וכיו"ב, אבל ספר טוב, ממש, קשה למצוא. כל הברברת הזו לא באה אלא על-מנת להגיד: אאוריקה! מצאתי ולא ספר אחד, אלא סופר שלם. למציאת סופר יש יתרון מובהק על גבי מציאת ספר טוב. (אני כותב סופר טוב, ספר טוב ולא מגדיר מה טוב. אל תשאלו אותי – לכו על תחושת הלב שלכם, היא טובה מספיק) כי סופר טוב מבטיח, בדרך כלל, קו של ספרים שכדאי לקרוא. טוב ספר לא טוב של סופר טוב, מספר טוב של סופר גרוע.

לסופר שמצאתי קוראים יובל ירח, סופר ישראלי צעיר (בשבילי כולם צעירים) בן הארץ, בן 55, שעבר מהייטק להוראה. חיים באר כותב על יצירתו: "מצטרף למסורת של סופרים גדולים… שלוקחים אחריות, הרצון לגעת בכבשונה של הוויה אנושית ולאומית… מזכיר לנו שספרות היא לא רק בידור… הידיעה שיושב אדם מישראל שכותב כך – זה דבר שמעורר תקווה". יובל ירח פרסם עד כה חמישה ספרים: "החושק", "המילון הערום", "השתיקות", "זרעי מלח", "נקודת עיוורון". מתוכם, אני מתייחס אל "השתיקות" ו"זרעי מלח".

משהו על סגנונו של ירח: משפטים קצרים, כמעט חתוכים, משהו כמו סגנון תנ"כי, כלומר, אתאר את העובדות והמעשים ואתם, הקוראים, תוסיפו את מילות התואר כלומר את הרגש הנדרש. הסוגה שייכת למה שאני קורא הסגנון האישי-היסטורי. סיפור של אנשים שבלי ידיעתם, אוחזת ההיסטוריה בעורפם ומטלטלת אותם כרצונה ושליטתה בחייהם על כף המאזנים. כתיבה המזכירה את כתיבתו של ו.ג. זבאלד (אולי נקדיש לו פרק בפני עצמו, הוא סופר נהדר וראוי) כתיבה בסגנון שיש בו הומור, גם אם סמוי לעיתים וניכר כי הושקעה עבודה עצומה על-מנת לדייק ולייצג נכונה את הרקע ההיסטורי.

הספר הראשון מבין השניים, שנכתב ראשון והביא לו את פרסומו, הוא "השתיקות". השותקת היא סבתו מצד אימו של הסופר, שלא סיפרה דבר כמעט על עברה, הכל עבודת מחקר עצומה שעשה הנכד על תולדותיה של סבתו. העבודה היא עצומה גם במרחב הזמן שלה – החל מחיי משפחה שלווים ונורמליים כנערה בקראקוב בפולין ועד לגירוש לגטו ומשם למחנות הריכוז, מחנות העקורים שאחר המלחמה, ההגעה לארץ, ההשתקעות והישראליות. גם בעומק ההתבוננות באנשים. המחבר כותב בהקדמה: "…רציתי להתחקות אחרי הפכים הקטנים של היום-יום של סבתא… רציתי להבין את הרקע החברתי, תרבותי היסטורי, אבל גם את התחושות והמחשבות הפרטיות ביותר. עניין אותי טעם המרק שקיבלה בקערת הפח במחנות, אבל גם טעמי המרק שהכירה בילדותה בקראקוב ונשאה עימה בזכרון…" וכן הלאה.

אין זה ספר על השואה, זה ספר על החיים של אדם, של קבוצת אנשים בתוך תקופת זמן אחת.

הספר השני, "זרעי מלח", היה הספר הראשון שקראתי. מצאתי אותו באקראי בספריה והוא פתח את עיניי לסופר. גם ספר זה הוא אפוס של חיים שלמים ואף הוא נשען על דמות של סבתא, לדעתי סבתו של אשתו. הספר בנוי, ברובו, על שני סיפורים מקבילים – סיפורה של הסבתא מרלן, שלידתה באלג'יר וסיפורה של נכדתה, נופר, ילידת הארץ לכל דבר ועניין.

ביניהן רועמת השתיקה של החולייה המחברת, בתה של מרלן ואמה של נופר. גם ספר זה כמו "השתיקות" הוא ספר מקיף מאד בזמן מילדותה של הסבתא באלג'יר ועד בגרותה של הנכדה, אף הוא נאמן מבחינה אישית היסטורית למסורת הזבאלדית ועשוי בסגנון האופייני שגיבש הסופר. פה ושם, כשנדרש, נשמעים קולות אחרים מלבד אלה של הסבתא והנכדה, של האב הנעדר, של האם השותקת וכיו"ב.

אני מודע לבעיה של טעם בספרים. לא אחת מסרתי את נפשי על ספר שנתקל באדישות צוננת ולא אחת התפלאתי מה טעם ראה אותו אדם בספר כזה או אחר. הבאתי אתכם אל השוקת, מי שרוצה – שישתה.

4 כוסות קמח

שקית אבקת אפייה

3 שקיות סוכר וניל

חצי כוס שמנת מתוקה

2 כפות אינסטנט פודינג וניל

2 כפות אבקת סוכר

חלמון

קורט מלח

מילוי

4-5 תפוחי עץ מגורדים או חתוכים קטן

מעט חמאה לטיגון

מעט קינמון

חופן אגוזי מלך קצוצים

2-3 כפות סוכר

מכינים בצק ושמים במקרר לכמה שעות.

מבשלים את תפוחי העץ עם חמאה וקינמון עד שהם רכים ומקררים.

מחלקים את הבצק לשני חצאים או ארבעה רבעים לפי כמות תפוחי העץ.

משטחים כל חלק – אפשר למרוח ריבה טובה – ושמים את תפוחי העץ.

מגלגלים לצורת נקניק וחותכים לפרוסות (לא עד הסוף).

מורחים למעלה ביצה.

אופים בתנור בחום 180 עד הזהבה.

אחרי שמתקרר, זורים אבקת סוכר.

אין ספק שעד לאחרונה דובר בעיקר על המרכיבים הבריאותיים של תחנת הכוח המדוברת (ראו מכתבו של רענן רז ברשת) הסביבתיים, בעיית הבטחון, יחסי השכנים והיחסים האזוריים.

כאילו שהנהלת הקיבוץ חיפשה קונפליקט נוסף כדי להתמקד בו. האמת היא שקיים מרכיב כלכלי קריטי לעתידו של הקיבוץ שכמעט ולא נדון עד לאחרונה.  אמנם גם צד זה הועלה באופן קוהרנטי לאחרונה באינטרנט וכמו שניתנת כאן במה למתנגדי הפרוייקט, יש פה ביטוי גם לעמדת התומכים וההנהלה, המורכבת כידוע בעיקר מצעירי הקיבוץ.

הסקר שנערך בנושא התחנה העלה שקיימת כעת התנגדות משמעותית לפרויקט, אך גם רוב גדול להצעה להמשיך וללמוד את הנושא ולאחר מכן לקבל החלטה שבתקווה תהיה מושכלת ודמוקרטית (וכפי שכולנו יודעים, שני המרכיבים האלה – לא תמיד הולכים ביחד). רצוי, לדעתי, שלא לקטלג אנשים הנוקטים עמדה בנושא על רצף של נאמנות לעקרונות או אכפתיות לעתידו הכלכלי של הקיבוץ. בואו נקווה שתהליך זה יעשה באופן הוגן, יסודי ומקיף, גם אם קשה ומאתגר מבחינות רבות.

לפני סיום, אנחנו רוצים להודות להיידי התומכת, מייעצת, מספקת חומר כתוב, רעיונות ותמונות לעלון במסירות ומקצועיות הראויות להוקרה.

לקראת פסח, חג האביב, אנו מאחלים לכל חברי, ילדי ותושבי הקיבוץ, סיום בטוח ומספק של המלחמה, יציאה מהמרחבים המוגנים אל הפריחות והחברותא של האביב – ושל הילדים אל חופש פסח המחכה לכולנו באופק ואל הסדרים משפחתיים שיאפשרו שמחה ונחת שהייתה כל-כך חסרה לנו לאחרונה.

בהחלט גאה לקבל אותו ממך.

כתבתי שורות אלו ביום האישה הבינלאומי.

חשבתי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי – לחיות בקיבוץ עם דורות של נשים מעוררות השראה.

אני מתרגשת וגאה להעניק את תפוז הזהב לאישה היקרה ללבי.

תמי הורביץ.

בחרתי בתמי מכיוון שזו הזדמנות להודות לה ולהביע את הערכתי הרבה על שנים של עבודה, דאגה, מעורבות, התנדבות, מסירות ואכפתיות לקיבוץ ולקהילה.

תמי היא דמות צבעונית ודעתנית, יועצת סתרים שלא תמיד במרכז הקונצנזוס, אבל תמיד לטובת הקיבוץ.

איחול לכולנו: הלוואי שנדע לשמור על הבועה היקרה שלנו במציאות כל כך מורכבת, שנחזק את הקהילה שלנו בריבוי קולות והקשבה ביחד עם מעשים ורוח התנדבות — וכמובן עם הקפה של עזרי.

בברכת

what if women ruled the world 

מתגעגעת

הלה

כמה עובדות על פיהן גיבשתי את דעתי: המדינה צריכה להגביר את הספק החשמל כי המדינה נמצאת בקצה הגבול של ייצור החשמל. התצרוכת עולה בקצב גבוה מהייצור.

ולפיכך, המדינה החליטה להקים תחנות כוח המופעלות בגז במרכז הארץ, כי במרכז קיים ביקוש גבוה ושינוע החשמל ממרחקים (מהנגב, למשל) כרוך בקשיים טכניים, אסטרטגיים ואקולוגיים מגוונים.

המדינה אוטונומית להחליט איפה להקים את תחנות הכוח שלה ללא צורך להצדיק או לקבל רשות מהתושבים ולכן, יש למדינה זכות להשיב אדמות המוחכרות לישובים, למען פרויקטים אסטרטגיים עליהם היא מחליטה.

בשוק יש יזמים פרטיים המציעים את שירותם לבנית תחנות כוח עליהן החליטה המדינה ויזם כזה (OPC) פנה לגבעות חיים ביקש את הסכמתן להקצות שטח של 60 דונם למימוש הפרויקט הזה. הנהלת הקיבוץ וקברניטיה הכלכליים ביקשו לבחון את הבקשה ולשם כך שכרה מגוון יועצים.

אבי מושל, היועץ שלנו לענייני איכות האוויר, הוא מומחה רב מוניטין שעבד שנים רבות במשרד לאיכות הסביבה. הוא ביצע סקר מקיף מאוד כשהשאלה העיקרית שנשאלה היא: באיזה אחוז תעלה תחנה בהספק של 850 מגה-ואט את זיהום האוויר שקיים כבר עכשיו? הוא בדק את ההשפעה על זיהום האוויר על כל יישובי העמק והדוח הופץ לחברי שני הקיבוצים.

באופן כללי, תוספת הזיהום לכל אחד מיישובי עמק חפר היא בשברי אחוזים. הזיהום הצפוי הוא של תחמוצות חנקן, שאינן מסרטנות אלא עלולות לגרום לגירוי של מערכת הנשימה. על פי אותו דוח, העלייה באחוז תחמוצות חנקן בעקבות הכנסת התחנה לעבודה, לא תעלה על 0.3%  ועל פי בדיקה שעשיתי, העלייה בתחלואת מערכת הנשימה הצפויה בעקבות כך, היא זניחה.

יש תקווה שההכנסות הגבוהות הצפויות יאפשרו לתמוך בהכנסת רכבים חשמליים, בעיקר תחבורה ציבורית שכיום גורמת לזיהום מסוכן בעשרות מונים מהזיהום של התחנה המתוכננת. כמו כן, תוספת תחנות כוח באיזור תאפשר לוותר על תחנת הכוח בחדרה הפועלת על פחם ומהווה סכנה בריאותית חמורה.

שכרנו מומחה נוסף שאמור לתת לנו תסקיר על עלייה בתחלואה בעקבות הקמת התחנה.הדוח קצת מתעכב כי הכותב הוא רופא וכמובן שחוות דעתו תילקח בחשבון.

יועץ נוסף ששכרנו הוא אלוף (מיל') אייל אייזנברג, מפקד פיקוד העורף לשעבר. הוא בדק את הסיכון של התחנה להוות יעד לטילים או צרות אחרות. גם הוא נתן תסקיר מפורט    שעיקריו יפורסמו לציבור בהמשך, אבל ממנו השתכנעתי שאין מקום לדאגה בהקשר זה.

שכרנו את עו"ד חן שחרור, מומחה לכתיבת הסכמים עם חברות ענק כמו OPC. בניגוד   ליועצים האחרים, הוא נשכר לייצג את האינטרסים שלנו ולסגור את כל הפינות עם OPC, כולל דרישות שלנו לגבי ניטור ופרטים טכניים רבים אחרים שמטרתם לשמור על

האינטרסים של גח"א. מבלי להיכנס לפרטים, ההסכם עם OPC אמור להניב לגבעת חייםסכום של לפחות שמונה מיליון שקלים בשנה. אנחנו, גבעת חיים, נוכל להחליט במה

להשקיע את הכסף, חלקו או כולו.

ההבנה שהקמת תחנת כוח בשטחי עמק חפר פוגעת בצורה מקומית בנוף הירוק ומוסיפה מידה קטנה של זיהום אוויר ומצד שני ההבנה שהחיים המודרניים מצריכים עלייה בתצרוכת חשמל (הרי לא נוותר על מזגנים, תאורה, תעשייה וגם לא נחזור להתנייע באמצעות חמורים וסוסים) המצריכה עלייה בייצור חשמל. בנוסף, ישראל היא מדינה קטנה וכל תחנה שיקימו תהיה קרובה לישובים שהבריאות שלהם חשובה כמו הבריאות שלנו כאן.

אי אפשר להתעלם מההזדמנות הכלכלית שעומדת לפתחנו. לא כי אני בעד למכור את הבריאות בעבור נזיד עדשים אלא כי אני מקווה לא להחמיץ הזדמנויות כלכליות עבור גבעת חיים שמקורות ההכנסה שלו מצטמצמים והולכים והציפיות שלנו לרמת חיים בתחומי חינוך, תרבות, נוי ובטחון סוציאלי, הולכות ועולות. עם כל הנתונים הללו, גיבשתי החלטה לתמוך בהתקדמות בבדיקת ההיתכנות לחתימה על חוזה עם היזם.