אנחנו פותחים מדור חדש ובמסגרתו נביא כאן בכל גליון את סיפורם של אישה או גבר שחיו פעם בגבעת חיים איחוד. הפעם – יוסף הרץ.

יוסף הרץ היה אבא של אסתר הרץ מהכיתה שלי. למה אני מציינת זאת? כי כל מי שגדל עם אחד מילדיו, לא יכול שלא לזכור את הזכויות הרבות שהיו לילדי הקבוצה שגדלו עם אחד מילדי משפחת הרץ.

אך לפני הכל כמה פרטים ביוגרפיים  – יוסף היה נשוי להדסה והיו להם חמישה ילדים: רעיה הבכורה, אריה, אסתר ואז נולדו התאומים איציק ורחל שנולדו עם ראשית הקיבוץ.

יוסף היגר לפלשתינה-א"י בשנת 1933. הוא נולד בצ'כיה והיה פעיל בתנועת הנוער "תכלת לבן", שם הכיר את אלו שמאוחר יותר יהיו חבריו לקיבוץ גבעת חיים. בין חבריו לתנועה היו אביגדור לבקוביץ, אריה שילה ורבים אחרים. ידידות גדולה הייתה בינו ובין משפחת קפקא, שהיו חברי גבעת חיים עד תחילת שנות ה-50 וילדיהם, יהודית ויואל, התחנכו שנים רבות בקיבוץ. לפני שהיגר לפלשתינה א"י התחתן יוסף בנישואים פיקטיביים עם טובה קאול כפי שעשו רבים מחברי התנועה, על-מנת לאפשר ליותר חברים לעלות מכיוון שזוג היה יכול להשתמש בסרטיפיקט (אישור הגירה) אחד.

בילדותו ניגן יוסף על כינור, אך הקריירה המקצועית הזו נקטעה באיבה בעקבות תאונה בה נגדעו אצבעותיו בהיותו בן 15. בעודו מאושפז בבית-החולים, נפטר אביו והוא יצא להלוויה וכתוצאה מכך חלה בדלקת ריאות קשה, שהותירה בו אסטמה כרונית שליוותה אותו כל חייו.

יוסף היה בין מייסדי הקואופרטיב של עמק חפר, יחד עם חברים מהמעפיל ועין החורש. במהלך כל השנים הוא עבד בקואופרטיב, מילא תפקידים רבים והצטיין בקשרים הטובים שיצר עם אנשי משרד התחבורה ומשרד הרישוי. הם איפשרו לו לעשות את המבחנים והטסטים השונים בקואופרטיב וכך הוא חסך לחברים את הנסיעות והתלאות שהיו קשורים בכך.

אורי אסטליין מתאר איך עבר את הטסט שלו: "על הטסטים היה אחראי יוסף הרץ. ביום של הטסטים הוא היה מביא את הטסטר ונותן לו קצת צ'ופרים. בהיותי נהג קואופרטיב הייתי צריך לעבור טסט כדי לעבוד על סמיטריילר. יוסף הרץ עשה את הטסטים לנהגי הקיבוץ ועשה אותם על הרחבה לפני הרמפה. בעצם, לא היה חשוב איך עשית את הטסט כי יוסף הכין לטסטר שק עם הודים ובכך הבטיח שכולם יעברו. לפני שעשיתי את הטסט הייתי צריך לעשות רוורס מהפינה של החניה לכיוון הרמפה. יוסף הרץ נתן לי הנחיות. כמובן שבפעם הראשונה לא הצלחתי – יצא לי מעין ר'. בסיבוב השני יוסף צעק עלי 'הגה לצד שני של העגלה' ואז, ראה זה פלא, הצלחתי. הטסטר הגיע, הוא כמובן ידע מה שיוסף הכין והזכיר לו הכל ויוסף כמובן אישר שהכל מסודר. הוא נתן לי הנחיות מה לעשות ואז על פי סימן מוסכם יוסף הרץ נתן לי הוראה ביד מתי להתחיל להסתובב והכל עבר בשלום. הטסטר שאל אותי אם אני כבר נהג ותיק ועניתי לו – 'בטח, יוסף לימד אותי'".

 זכרונות הילדות שלנו לא משופעים בסיפורים שמתלווה להם זכרון של כיף ועונג. אם יש כאלו מעטים, הרי שרובם קשורים ליוסף, אבא של אסתר. הוא היה פשוט איש עם לב ענקי ומתי שהיה יכול, הוא אהב לתת. היו לו כמה צמתים חשובים שבהם למעשיו היה ערך מוסף.  כאמור, יוסף היה נהג בקואופרטיב, זאת אומרת שהייתה לו משאית בה אהב להסיע ילדים לבילוי, לטיול או לשפת הים. בכל יום הולדת של אסתר, שהייתה בחורף, הוא העמיס אותנו על המשאית ולקח אותנו לטיול, לרוב בכרמל. הכרמל קרץ לנו בשפע של פרחי הבר ואז, בימים של טרום החוק להגנת פרחי הבר, קטפנו בהנאה רבה את פרחי הכלנית והרקפת, כמה שיכולנו. זה זכרון יפה מחד, אבל גם קצת צובט בלב מאידך.

עוד כיף שהיה שמור לילדי הכיתה של אסתר, הייתה הקרנה פרטית במועדון של סרטים מצוירים, בעיקר מיקי מאוס. יוסף היה גם איש הסרטים ומה הבעיה להעביר את המקרנה למועדון אם צריך ולתת כמה שעות עונג לילדים שלא זכו לראות כל יום סרט מצויר כמו היום. מתי זה היה? אולי בימי ההולדת ואולי גם סתם במוצ"ש.

ואם כבר הזכרנו ימי הולדת, אז מי צילם אותנו בחגים ומועדים? יוסף כמובן, כי למי הייתה אז מצלמה בכלל? אחת התמונות היפות באלבום הפרטי שלי היא מפורים אי אז בסוף שנות ה-50, כשהנושא שלו היה פרסומות וכל הבנות התחפשו לפרסומת של "אמה". באנו כולנו לבית של אסתר ושם צולמה התמונה ההיסטורית שלנו מחופשות ל"אמה".

יוסף, על פי הסיפורים של חבריו בימי הקיבוץ הראשונים, היה תמיד מרכז חברתי. הוא זה שהכניס ראשון את הקומקום החשמלי וכידוע – באותם ימים קומקום חשמלי פרטי פגע קשה בערכי היחד. אבל אצל יוסף זה עבר איכשהו, כנראה בזכות היותו אדם טוב לב ופתוח לכל אחד ואחד. הייתה בו מזיגה של איש עבודה ואיש רעים להתרועע, הוא ידע, כנראה, משהו שרבים לא הבינו: שגם בעת מצוקה וחסר, חשוב שיהיו לחבר גם רגעים של הנאה.

על פי עדותה של אסתר, בתו, עוד בקיבוץ המאוחד היה בית הוריה, תמיד, כעין "בית-קפה" בו נפגשו חברים רבים. כולם היו מגיעים לשתיית הקפה אחרי הצהרים. מאיפה בא הקפה? אסתר לא יודעת, היא משערת שהוא הגיע מהקשרים שהיו ליוסף מחוץ לקיבוץ. מה שבטוח – כולם נהנו.

גם אחרי הפילוג, כשחברים רבים נותרו בקיבוץ הישן, המשיך הנוהג של מפגשי אחה"צ והבית של הדסה ויוסף היה תמיד עם מבקרים, ביניהם היו גם חברים מהמאוחד כמו ד"ר אבל והונזו. כבר אז הם שיחקו בברידג' מסביב לשולחן הקפה.

הסיפור של הקפה והקדמה שהוא הביא לחיי הקיבוצניק הפשוט, מלווה את יוסף כלייט-מוטיב בחייו. הכנסת הקדמה והנאותיה לבית החבר אפיינה את בית משפחת הרץ גם בשנים מאוחרות יותר אך כאן, במקום הקפה והקומקום החשמלי, היה המקרר בתפקיד הראשי. על פי עדותה של אסתר הייתה זו הסבתא, אמה של הדסה, שדאגה לבתה שחיה בתנאי הקיבוץ הקשים ושלחה למשפחה כל מה שיכול היה להקל על החיים וכך הגיע גם המקרר לקיבוץ. תחילה מסרו יוסף והדסה את המקרר למשפחה נזקקת בנתניה ואחר כך, כשהגיע לביתם בקיבוץ, זה כמעט והביא למשבר חברתי. מי יכול לשער היום שפריג'ידר פרטי ראשון יגרום לדיונים אינסופיים באסיפות הקיבוץ? אבל זו הייתה הדינמיקה – קודם מופיע המכשיר הראשון ולאט לאט כולם מסתגלים לתופעה, רמת החיים עולה בהדרגה והקיבוץ מסתגל לקדמה.

יוסף סימן תמיד את הקדמה לפחות במובן זה של החיים, קודם הקומקום והקפה, אחר כך הפריג'ידר ואז גם המצלמה והמסרטה.

ואם נזכרים ביוסף ובעבודה בקואופרטיב, אי אפשר שלא להזכיר את הקשר המיוחד שהוא יצר עם אבנר רוזנברג, שהיה יתום מאביו שנפל במצור על גבעת חיים. הוא טיפח את אבנר מגיל צעיר והעניק לו בית ומקצוע. הקשר הזה ביניהם היה משהו מיוחד ביותר ואבנר המשיך את הקריירה המקצועית שלו בדרך שהתווה לו יוסף. 

מהמשפחה הגדולה נשאר בקיבוץ רק איציק. תחילה עזבו יוסף והדסה ואחר כך, אט אט, הילדים כולם חוץ מאיציק שתמיד נשאר נאמן למקום. בדרכו הוא ממשיך את המסורת של אביו כאחראי במשך שנים רבות במוסך המקומי ועד היום הוא נושא בתפקיד של ראש צוות הרכב הקיבוצי (שהצטמצם ביותר אחרי השינויים) וכאיש הבטיחות המקומי.