הבהרה: זו לא כתבה על מצב העניינים בפרדסי גח”א, זה לא דיווח על רווח, הפסד או תכניות לעתיד בפרדס / גד"ש / חקלאות. מה זה כן? בואו תקראו.

תראו את התמונות, אין הרבה מקומות המרחיבים את הנפש יותר מהמרחבים המשתרעים ממזרח לקיבוץ, לא כל שכן לעת ערב עם מזג-אוויר מושלם של שמש שוקעת, רוח נעימה ואוויר נהדר.

ובאמצע עשרות הדונמים הקרחים הללו, מרחב ממנו נעקרו לפני כמה שבועות פרדס פומליות ופרדס אשכוליות בן כ-60, ניצב לו קלאב קאר בודד ושם מחכות לי מילים של שקיעה (לא של שמש) בניגוד מוחלט לאווירה הנפלאה שמסביב.

"קשה לי ואני עצוב", אומר לי גיורא ידיד שיושב שם יחד עם עוזי לס ומסתכל סביבו. "חברים ותיקים אחרים שעבדו עשרות שנים בפרדס, כועסים עלי ושאלו אותי איך לא עצרתי את העקירה הזו. הייתי צריך להזכיר להם שלא שאלו אותי כי אני כבר שנים רבות לא חלק מהענף הזה בקיבוץ".

מייד אני נזכר בציטוט המיתולוגי מתוך "כה אמר זרתוסתרא" שכל כך מתאים לסיטואציה הזו – "האמנם לא שמע האיש הזקן ביער על מות האלוהים?" שאל ניטשה ואני שואל את גיורא אם לא שמע שכבר אין קיבוץ ואין חקלאים אלא "קיבוץ מתחדש" ובו "קהילה" אז באופן טבעי נפטרים גם מהפרדס.

לוקח לו כמה שניות, אבל הוא מסכים. "גם שמאי ז"ל השביע אותי לפני מותו ואמר 'תשמור על המקום הזה'. אני עדיין לא בטוח אם הוא התכוון לפרדס או לקיבוץ. לימדו אותי בקיבוץ לפני שנים רבות לצאת בבוקר לעבודה בפרדס ולחזור אחר הצהריים וכך אנחנו מפרנסים את עצמנו בכוחות עצמנו, אין את זה יותר כאן".

בינתיים עוזי מספר לשנינו כי ממה שהוא הבין, הכוונה היא להקים בשטחים האלו פרוייקט אגרו-וולטאי, כלומר הפקת חשמל סולארי וגידולים חקלאיים על אותו השטח.

אני מכין על הגזייה תה לימונית ובינתיים גיורא מספר לעוזי ולי סיפורים שאין שני להם על דמויות כמו אורי לברון, שושנק'ה, שרי, נחמיה ורבים אחרים שעבדו את האדמה הזו.

אין כבר אנשים כאלה בגח"א, כפי שעכשיו, גם אין את הפרדס שהם נטעו לפני 60 שנים. "הפרדסנים אז היו מצויידים בידע שאיפשר להם להוציא 10 טון פרי מדונם. הם הכירו את סוגי האדמה השונים, כמו האדמה הכבדה יותר עליה אנו יושבים עכשיו והם ידעו אילו כנות להרכיב – כל זה ידע שאבד”. אני מוזג להם תה ואומר לגיורא שברור שהידע כבר לא קיים – פשוט אף אחד בגח”א כבר לא רוצה לעבוד בחקלאות.

גם כאן הוא נאלץ להסכים. "בני למד שבע שנים בפקולטה לחקלאות ועובד בחברה חקלאית", מספר גיורא. "הוא מצליח מאוד, אבל כשעלתה האפשרות לעבוד פה בחקלאות, היו מי שאמרו לו לא להתקרב לכאן. גם אני, כשהצעתי לבחור צעיר אחרי צבא מהקיבוץ, לבוא ולהתחיל לעבוד בחקלאות פה, הוא שאל אותי בתמהון – לעבוד בגח"א? עדיין לא התייאשתי וגם היום אני ממשיך ומנסה ומחפש מי שיעבוד כאן בחקלאות”.

עוזי אומר שברורה לו לגמרי הנקודה בה הכל נגמר. “מהיום שילדים הפסיקו לעבוד אחרי הלימודים במשק בית-הספר, אין כאן יותר חינוך לעבודה ובאופן טבעי, אין מי שיודע או רוצה לעבוד בחקלאות. גם מי שהולך לעבוד בחקלאות, לא הולך לחקלאות במסגרתה קמים מוקדם בבוקר, עובדים בשטח בחום או בקור וחוזרים הביתה אחרי הצהריים”. 

שניהם מדברים על המשבר המעמיק של ענף הפרדסנות בישראל. גיורא מצביע על נקודה חשובה לדעתו: “אני חושב שבגלל המשבר העמוק, מי שנשאר ומחזיק את הראש מעל המים – ירוויח משום שיהיה מחסור בפרי הדר. אם אפשר לשמור על הקיים חייבים לעשות את כל המאמצים".

גם היום, בגילו המתקדם, הוא עדיין מייעץ לפרדסנים באזור ותורם מנסיונו לכל מי שמבקש. “אני חושב שמשהו נוסף שהלך לאיבוד, היא הסבלנות. הנה הנפנו דגל לבן והורדנו פה עשרות רבות של דונמים במכה אחת, למרות שלפי מה שאני יודע, יש ביקוש לזנים שנעקרו. אני הראשון שיודע ואומר כי פרדסנות היא לא פעם הימור: אתה נוטע זן מסויים שמניב רק לאחר כמה שנים ואז לא בטוח שתצליח למכור את הפרי שנטעת – זה מה שקרה פה עם הפומלית, למשל. מצד שני, חקלאות וחיבור לאדמה היו פה דרך חיים בלי קשר לתוצאות”.

השמש כבר יורדת ממש נמוך וגיורא אומר שהשקיעה לא התחילה היום. “כבר לפני שנים, בני המחזורים שהיו מסיימים י”ב ומתכוונים להתגייס לצבא, היו אומרים ‘תשמרו לנו על הקיבוץ’ וכאשר היו משתחררים מהצבא – היו עוזבים”. גם עוזי מסכם: “חקלאות זה מהלב ומהנשמה”.

תגידו, אני שואל – יש עדיין לב ונשמה היום? לאף אחד מהם אין תשובה.