השמועות על מותו של עולם הספרים מסתובבות בחוגי התרבות מזה כמה עשורים. בעולם דיגיטלי, טוענות השמועות, אין יותר מקום למילה המודפסת כמו בזמנו של גוטנברג, עבר זמנו ומעכשיו הבו לנו רק מסכים וכמה שאפשר, בקיצור ולעניין.

מצד שני, האפשרות להוציא ספר מעולם לא הייתה כה קלה וזמינה ובאפשרות זו נאחזו הרבה מאוד אנשים ואם יורשה לי, נשים שבטנם הרוחנית הציקה להם ופרצו בכתיבה אינסופית.

כתוצאה ממגמות סותרות אלו נמלא עולם הספרות באלפי כותרים, אלא שכמחט בערמת שחת קשה למצוא בתוכם פנינה אחת הראויה לקריאה. הז'אנרים השונים פורחים: הרומן הרומנטי, המדע הבדיוני וכיו"ב, אבל ספר טוב, ממש, קשה למצוא. כל הברברת הזו לא באה אלא על-מנת להגיד: אאוריקה! מצאתי ולא ספר אחד, אלא סופר שלם. למציאת סופר יש יתרון מובהק על גבי מציאת ספר טוב. (אני כותב סופר טוב, ספר טוב ולא מגדיר מה טוב. אל תשאלו אותי – לכו על תחושת הלב שלכם, היא טובה מספיק) כי סופר טוב מבטיח, בדרך כלל, קו של ספרים שכדאי לקרוא. טוב ספר לא טוב של סופר טוב, מספר טוב של סופר גרוע.

לסופר שמצאתי קוראים יובל ירח, סופר ישראלי צעיר (בשבילי כולם צעירים) בן הארץ, בן 55, שעבר מהייטק להוראה. חיים באר כותב על יצירתו: "מצטרף למסורת של סופרים גדולים… שלוקחים אחריות, הרצון לגעת בכבשונה של הוויה אנושית ולאומית… מזכיר לנו שספרות היא לא רק בידור… הידיעה שיושב אדם מישראל שכותב כך – זה דבר שמעורר תקווה". יובל ירח פרסם עד כה חמישה ספרים: "החושק", "המילון הערום", "השתיקות", "זרעי מלח", "נקודת עיוורון". מתוכם, אני מתייחס אל "השתיקות" ו"זרעי מלח".

משהו על סגנונו של ירח: משפטים קצרים, כמעט חתוכים, משהו כמו סגנון תנ"כי, כלומר, אתאר את העובדות והמעשים ואתם, הקוראים, תוסיפו את מילות התואר כלומר את הרגש הנדרש. הסוגה שייכת למה שאני קורא הסגנון האישי-היסטורי. סיפור של אנשים שבלי ידיעתם, אוחזת ההיסטוריה בעורפם ומטלטלת אותם כרצונה ושליטתה בחייהם על כף המאזנים. כתיבה המזכירה את כתיבתו של ו.ג. זבאלד (אולי נקדיש לו פרק בפני עצמו, הוא סופר נהדר וראוי) כתיבה בסגנון שיש בו הומור, גם אם סמוי לעיתים וניכר כי הושקעה עבודה עצומה על-מנת לדייק ולייצג נכונה את הרקע ההיסטורי.

הספר הראשון מבין השניים, שנכתב ראשון והביא לו את פרסומו, הוא "השתיקות". השותקת היא סבתו מצד אימו של הסופר, שלא סיפרה דבר כמעט על עברה, הכל עבודת מחקר עצומה שעשה הנכד על תולדותיה של סבתו. העבודה היא עצומה גם במרחב הזמן שלה – החל מחיי משפחה שלווים ונורמליים כנערה בקראקוב בפולין ועד לגירוש לגטו ומשם למחנות הריכוז, מחנות העקורים שאחר המלחמה, ההגעה לארץ, ההשתקעות והישראליות. גם בעומק ההתבוננות באנשים. המחבר כותב בהקדמה: "…רציתי להתחקות אחרי הפכים הקטנים של היום-יום של סבתא… רציתי להבין את הרקע החברתי, תרבותי היסטורי, אבל גם את התחושות והמחשבות הפרטיות ביותר. עניין אותי טעם המרק שקיבלה בקערת הפח במחנות, אבל גם טעמי המרק שהכירה בילדותה בקראקוב ונשאה עימה בזכרון…" וכן הלאה.

אין זה ספר על השואה, זה ספר על החיים של אדם, של קבוצת אנשים בתוך תקופת זמן אחת.

הספר השני, "זרעי מלח", היה הספר הראשון שקראתי. מצאתי אותו באקראי בספריה והוא פתח את עיניי לסופר. גם ספר זה הוא אפוס של חיים שלמים ואף הוא נשען על דמות של סבתא, לדעתי סבתו של אשתו. הספר בנוי, ברובו, על שני סיפורים מקבילים – סיפורה של הסבתא מרלן, שלידתה באלג'יר וסיפורה של נכדתה, נופר, ילידת הארץ לכל דבר ועניין.

ביניהן רועמת השתיקה של החולייה המחברת, בתה של מרלן ואמה של נופר. גם ספר זה כמו "השתיקות" הוא ספר מקיף מאד בזמן מילדותה של הסבתא באלג'יר ועד בגרותה של הנכדה, אף הוא נאמן מבחינה אישית היסטורית למסורת הזבאלדית ועשוי בסגנון האופייני שגיבש הסופר. פה ושם, כשנדרש, נשמעים קולות אחרים מלבד אלה של הסבתא והנכדה, של האב הנעדר, של האם השותקת וכיו"ב.

אני מודע לבעיה של טעם בספרים. לא אחת מסרתי את נפשי על ספר שנתקל באדישות צוננת ולא אחת התפלאתי מה טעם ראה אותו אדם בספר כזה או אחר. הבאתי אתכם אל השוקת, מי שרוצה – שישתה.