הבהרה: זו לא כתבה על מצב העניינים בפרדסי גח”א, זה לא דיווח על רווח, הפסד או תכניות לעתיד בפרדס / גד"ש / חקלאות. מה זה כן? בואו תקראו. תראו את התמונות, אין הרבה מקומות המרחיבים את הנפש יותר מהמרחבים המשתרעים ממזרח לקיבוץ, לא כל שכן לעת ערב עם מזג-אוויר מושלם של שמש שוקעת, רוח נעימה […]

ראוי לציין שכל מה שכתבתי היה מראות עיני. ניסיתי לשלב כותבים נוספים מהמחזור ולא עלה בידי. אנחנו מחזור ה׳. כולנו נולדנו ב-1939. נולדנו יחד במאוחד לאותו השנתון, קיבלנו את זה כנתון לעולם ויחד המשכנו לגן. בנעליים גבוהות הסתובבנו בשבילים זרועי קליפות תפוזים המחייכים להולכים. בלילות יללו התנים בעיניים בורקות, בחורפים הארוכים קטפנו נרקיסים. הבוץ של […]

בין דפי "ספר החיים" ניתן למצוא לא מעט התלבטויות לגבי אופיו והתנהלותו של המועדון השקט / המועדון לחבר / המועדון של אדית לאורך השנים. לקראת שיפוצו של המועדון, אנו מביאים כמה מהתלבטויות והרהורים אלו "לא הייתה לנו כוונה פתוח את בית-התרבות בט"ו בשבט דווקא. מקרה הוא שיום הפתיחה חל בראש-השנה לאילנות, ביום הנטיעה. אך יהא […]

בעמק חפר, בין פרדסים ושדות, שכנה לה חנות "מולהלול"* מלאה בחפצים ובאגדות (וגם הגדות). מדי שישי ושבת נהרו אנשים מכל הקצוות, חיפשו מציאות ושאלו שאלות: "למה יש שני קיבוצים גח"א וגח"מ?", "מה זה פילוג?", "אתם מופרטים?", "אני מחפש אלבומי נצחון, אלבומי בולים ואלבומי אמנות". "יש לכם חד"א?", "את מהקיבוץ? נולדת בקיבוץ? את חברה בקיבוץ?", "יש […]

כשהתחלתי ליצור לעצמי נרטיב סביבו בניתי את האמנות שלי, בחרתי לנבור בעבר הקיבוצי שלי, בילדות שהחלה והסתיימה בבתי הילדים והלינה המשותפת על השלכותיה. במשך עשרים שנים (שהחלו והמשיכו במשך שמונה שנים בסטודיו הנפלא של ידיד רובין ז״ל) עברתי על כל כך הרבה חוויות משמעותיות, כתבתי וציירתי אותן. מה שהחל בדמעות וביקורת גדולה על השיטה, אורח […]

המבוגרים בינינו עוד זוכרים את הגיוסים להובלות חבילות החציר מהשדה למתבן. היו מגויסים שיצאו לשדה עם המשאיות ועגלות רתומות לטרקטורים כדי להעמיס את החבילות והיו שחיכו כדי לפרוק את החבילות ולסדרן, לעיתים בשבע קומות, עד לגג המתבן. מה קרה שהחבילות נעלמו? היום חבילת חציר או קש שוקלת טון ומי שמשנע אותה הוא מי שמפעיל ציוד […]

יערה בן אור הקלידה את "ספר החיים" שפורסם במלאת 40 לגח"א וכולל קטעים שכתבו חברות וחברים במגוון נושאים לאורך השנים. רחל נחמני עושה הגהה לספר ושלחה לנו קטע מ-18 בינואר, 1974, קטע שנראה ונקרא כאילו נכתב לאחרונה. אחד לאחד בעלי מגוייס ונמצא באפריקה כבר קרוב לחודשיים. בעצם כבר נכנסתי לשגרה מסויימת. כל יום בשעה 10 […]

בעלון האחרון הופיע מאמר דעה מעורר מחשבה הבוחן, או שמא מבכה, את אובדן הזהות הקהילתית. בעוד שאני מעריכה את הכותב עד מאוד, אני חייבת לחלוק על דעתו, גם ברמה הבסיסית ביותר של העובדות ומה הן מראות וגם ברמה מופשטת יותר של שאלות כמו "מה הופך קהילה לכזו?". אשתדל לחפור בקצרה. לפני הכל, אני חייבת להודות […]

כולנו עדיין המומים מה-7 באוקטובר ומהזוועות העוברות על החטופים ועל קיבוצים ומושבים בדרום ובצפון ועל אלה העקורים מביתם. כל כך הרבה אנשים מרגישים שהקשר הפנימי שלהם לארץ ישראל ממש נשבר. רצה גורלי ולאחרונה נפל לידי (בעקבות עבודתי עם הארכיון) חיבור של נערה צעירה בת 16 משנות הארבעים, שיכול לדבר ישר לאנשים שמשהו נשבר בהם ביחס […]

אי שם, בשום מקום, לפני מאה שנה, הוקם ישוב. גבריאל גרסיה מרקס כתב את אחד הסיפורים הכי טובים שקראתי בצעירותי: "מאה שנים של בדידות" הוא ספר שקשה בתחילה אך אי אפשר לעוזבו עד סופו. סיפורי רכילות, סקס, חושניות והמון אידאולוגיות ואמונות תפלות. סיפור הקיבוצים שהוקמו בשנות המאה ה-20 לפי מאה שנים, בפלסטינה/ ארץ ישראל הוא […]