מה מאפיין מקום? הנוף, הבתים והאנשים. לנו, בארכיון, תמיד היה חשוב לזכור ולשמור את דמותם של החברים שצבעו את המקום הזה בדמותם. "לכל איש יש שם", כתבה זלדה, אבל לכל איש יש גם דמות, אופי, אפיון ובקיצור כמעט כל אחד הוא "טיפוס" ואת אותם טיפוסים אנחנו רוצים להעלות באוב, לטובת הדורות שלא ידעו את יוסף (ואפרופו יוסף, התחלנו ביוסף הרץ). המדור מזמין אתכם להצטרף ולכתוב סיפורים וזכרונות אישיים מדמויות מקומיות מהעבר, אפשר להעביר לצוות הארכיון או העלון. והפעם: מוסה עכה.

מוסה היה מאלו שצבעו את המקום בדמותו, אישיותו ומהותו. הוא הגיע לקיבוץ בעת הקמתו ביחד עם האולפן החקלאי הראשון. כנראה שיותר ממה שהחברה קלטה אותו לתוכה, ידע הוא באינטואיציות ובאישיות המיוחדת שלו לאמץ לו את המקום כבית וכך הוא מסכם בראיון לעלון שעשה איתו חנן שפע באפריל 1985:

"אחרי 30 שנים במקום הזה אני אומר בגלוי ובכל האמת: אם יתנו לי בית בעיר עם עבודה וכל התנאים, אני לא עוזב את גבעת חיים. זה היום הבית שלי".

באותו ראיון הוא מספר על דרכו לארץ מהעיר נאסריה בעיראק בה נולד כבן חמישי למשפחה עם שבעה ילדים, שאחד מהם נפטר לאחר הלידה:

לאחר שאבא נפטר הפסקתי ללמוד. לא היה לי ראש לזה. רציתי להתחיל לעבוד כסנדלר כדי לעזור לאמא בפרנסה. הסתובבתי בין היהודים והתחלתי לשמוע קצת על ישראל. אז גם שמעתי שפה בלתי-מוכרת והסבירו לי שזאת עברית. מאוחר יותר אסרו השלטונות על לימוד ודיבור עברית והתחילו לעשות זאת במחתרת. אחת מאחיותיי הייתה פעילה בזה ואני למדתי עברית רק בארץ. הגיעו לעיר שליחים מישראל אך אני לא פגשתי אותם וכל הפעולה הציונית ופעולות השליחים מא"י נעשו בסתר. היה לי חבר שסיפר לי קצת על הארץ ואמר שיהודים מעיראק מתחילים לנסוע לשם. ממנו שמעתי שארץ ישראל נמצאת בפלשתין וידעתי איפה היא.

בשנת 1951 התחילו לתת אישורי יציאה ליהודים. ויתרנו על תעודות הזהות העיראקיות שלנו. בפספורט היה כתוב שאנו טסים לקפריסין אך בעצם טסנו ישר לישראל.

הגעתי לגבעת חיים ב-1954. מטעם הסוכנות ארגנו כאן אולפן חקלאי לחיילים משוחררים והיינו צריכים לעבוד שמונה שעות כל יום וקיבלנו שישים ל"י לחודש. אורי לברון ריכז את האולפן וכשהחליטו לפרק את האולפן, אמרו לי שאני צריך להחליט אם לעזוב או להישאר. אני זוכר שאליעזר ארזי עשה איתי טיול בכביש והסביר לי על חיי הקיבוץ. אחר-כך בא אלי גם צבי פלבר שהיה אז מרכז העבודה וביקש לדעת אם אני נשאר. אחרי שבועיים הודעתי שאני נשאר.

עבדתי בהכנת תערובת לבעלי-חיים במחסן המשק. יחד עם הלל ליפמן, היינו מכינים כל יום 6-7 טון תערובת לרפת, ללול, להודיה ולדיר הצאן. גם מרדכי שקדי עבד שם לפעמים. כשהלל יצא לריכוז קניות החליף אותו רולף דרייפוס. עבדתי במחסן התערובת שבע שנים, זו הייתה תקופה טובה מאוד. קיבלנו את כל החומרים שמרכיבים את התערובת בתוך שקים, שפכנו אותם לתוך מיכל לפי הכמויות הנדרשות ובמיכל היה מערבל שעירבב את כל החומרים ביחד. היינו מוציאים את התערובת המוכנה עם משפך לתוך שקים והעמסנו אותם על המשאית (שבה נהג אבל, או משה פינק) וחילקנו לכל הענפים. העבודה הייתה קשה מאוד עם המון אבק אבל אהבתי אותה. אלו היו שבע שנים יפות בחיי.

אורי אסטליין סיפר בזכרונותיו על הקשר הממושך שהיה לו עם מוסה מאותה התקופה בה עבד כנער במחסן המשק:

"הוא היה חזק ומוצק. לימים מצא חן בעיניי לעבוד במחסן המשק כי את רוב העבודה הקשה הוא עשה. מוסה תמיד סיים ברחיצת הפנים מהאבק, הפנים שלו נראו כמו מסיכה. אחרי ששפכנו את השקים היינו נחים ואני זוכר שהבונוס היה בקבוק בירה שחורה כשאני יושב למעלה על השקים. העבודה במחסן המשק הייתה עבודה נהדרת. הלל התייחס אלינו נהדר וטבע את המילה 'גורנישט' ומוסה, שהבין את ההקשר אבל לא בדיוק הגה נכון את הביטוי, היה נוהג לומר על 'מצב לא משהו' –  נישט". 

לימים, מוסה עבר לגור בשיכון עולים, לפנינו והילדים שלי שהיו קטנים, היו הולכים לראות אצלו טלוויזיה כי לנו עוד לא הייתה אז טלוויזיה. כשאני הייתי בלימודים או בצבא, הם בילו אצלו. יאיר שקרא אז את 'חסמב"ה' קרא לו ע"ש השודד מחסמב"ה – 'מוסה קעקול'. כשחזרתי בשעת ערב מאוחרת הוא היה רואה אותי דרך החלון שלו וצועק לי: "אורי אסטליין, מה נשמע?" (אורי מדגים את המבטא העיראקי של מוסה), ואני עונה לו: "מוסה קעקול, כיף אינתי?" והוא: "המצב נישט". 

אחרי שעבד כמה שנים בגת, נכנס מוסה לעבודה בחדר האוכל ובמשך שנים היה מזוהה עם המקום, כשביחד עם רודה הם היו הפנים של חדר האוכל. בבוקר מוקדם פתח את המקום עם תה וקפה לאנשי השדה ובהפסקת העשר היה לו תפקיד חברתי כשמסביב נאספים גם חברים נוספים לשתיית הקפה ובערב הוא ממונה על הדלקת הטלוויזיה בשעה שמונה עם מהדורת החדשות. הוא לא נטש את המשמרת וגם באסיפות שהתקיימו בחדר האוכל במוצאי שבת, הוא חילק בקיץ ארטיקים לחברים.

בכך לא תמו התפקידים שמוסה לקח על עצמו – במשך שנים הוא ליווה את קבוצת הכדורגל המקומית ומתוך אהבתו למשחק נולד הקשר שלו לקבוצה. מילן צ'רבינקה גייס אותו לתפקידים שונים כגון: סימון קווי המגרש בסיד, חלוקת מיץ לשחקנים, דאגה לכביסה המלוכלכת של השחקנים, ומעל הכל –סדרן בזמן המשחקים, כי לפעמים "היה קצת בלגאן" כדבריו של מוסה. הוא לא היה עוזב את המגרש מבלי שהוריד את הרשתות, החזיר את הציוד למחסן וכך עד היום שבו הקבוצה עברה לשחק באיצטדיון שם תם תפקידו. באותה תקופה נוצרו בינו ובין השחקנים יחסי ידידות וקשר מיוחד נרקם בינו ובין נחום ידיד, שדאג לו לאורך כל השנים.

בראיון איתו הוא מספר: "אני קורא עיתון "מעריב", כמעט את הכל. ספרים אני קורא רק מעט כשיש לי שקט בראש. כל יום מ-18:30 עד 19:30 אני הולך לעזרא שמש. שותה אצלו קפה ומשחקים דומינו. כל יום שישי אני גומר את העבודה יותר מוקדם ונוסע אל אמא. היא כבר בת 95 ולא יכולה לבוא לבקר כי יש לה בעיות עם הרגליים. בשבת נפגשים אצלה כל בני המשפחה. יש לה כבר כמה נינים והרבה נכדים. במוצאי-שבת חוזר הביתה. רק שבוע אחד בחודש אני נשאר, כשיש לי תורנות שבת".

לאורך כל השנים גר מוסה בדירה בשיכון עולים. שכנים התחלפו, משפחות התמסדו ונולדו ילדים ומוסה שמר על יחסי שכנות עם כולם, גם אחרי שעזבו את השכונה. כשמלאו למוסה 60 ארגנו השכנים, ביוזמתם של אורי ורותי אסטליין, יום הולדת למוסה עם כל השכנים וביחד עם האחים שלו והמשפחה מבחוץ. אורי נזכר: "חוץ מההתרגשות שלו, אני זוכר שבאו אלי שני אחיו, ואמרו לי שהוא מצא פה בית וחברה ושאני החבר הכי טוב שלו. אני כמעט בכיתי".

בשנותיו המאוחרות, כשמצב בריאותו התדרדר הציע נחום שהוא יעבור קרוב לביתו לדירת קרקע, כי הדירה בשיכון עולים כבר לא הייתה מותאמת ליכולותיו. הוא זכה לגור בה רק זמן קצר.

אורי אסטליין ביקר אותו בבית החולים: "ראיתי מישהו יושב עם כובע גרב בפרוזדור וראשו שמוט, שאלתי אותו "מוסה, מה אתה עושה פה?" והוא ענה לי: "נחום לקח אותי לאיזה בדיקה", והוא ממשיך: "עוד לא עשיתי חנוכת בית לבית החדש". אמרתי לו שעוד נזכה לכך ונרים אותו על כיסא. גל של חיוך עלה לו על השפתיים. וזה הזיכרון האחרון שיש לי ממנו". מוסה – חבר, דמות, טיפוס שחי בינינו, לא נשכח אותו.

כששלחתי לארנון לפיד, בנו של הלל, את מה שכתבתי הוא הוסיף זווית אישית משלו לתיאור דמותו של מוסה:

"מדי פעם נהג אבא להזמין את מוסה לקפה של אחה"צ, בבית ההורים ובכל פעם שנענה והגיע, ניכרו בו מבוכה וביישנות, כאילו אינו בטוח שראוי לו שיטרחו סביבו. המבוכה הזו לא נעלמה מעיני וכיוון שנושאים משותפים לענות בהם ליד השולחן, לא היו בשפע מלכתחילה, ראיתי מחובתי "להנחות" איזה שיח ולדובב  אותו. בשפתו הבסיסית, ומבלי להכביר פרטים, תיאר את בית הוריו בעיראק, את משפחתו, ילדותו ואת נסיבות עלייתם. הסיפורים האלה, מה גם בבית ייקי, כשאנחנו מסובים על כורסאות הזורע, סביב שולחן פורמייקה צהובה, נס קפה ועוגת-גבינה-קרה-עם-צימוקים, עוררו את סקרנותי. אבל כשדחקתי בו לרדת לפרטים, לתאר תחושות, רגשות, נזפה בי אמא (תחושות ורגשות? בבית ייקי?), ונראה שהכיר לה תודה שחסכה זאת ממנו. "היה בסדר, אבל כאן יותר טוב", חתך וסיכם ובאמת, היה לו טוב כאן. היה אסיר תודה לאבא, "הוא כמו אבא בשבילי", אמר ובקיבוץ ראה בית, שלא יכול היה לאחל לעצמו חם וטוב ממנו. פעם אחת הביא איתו את אחיו אל שעת הקפה בבית ההורים. האח הגיע עם זר ורדים נתון בצלופן, אמא שלפה בחגיגיות מהוויטרינה ואזה מקרמיקה חומה, שכבר מזמן חשבתי שראוי שתישבר והיא אכן נפלה והתרסקה על הרצפה, תוך כדי העברת הזר מידיו של האח, לידיה של אמא. לרגע השתררה מבוכה. מוסה התעשת ראשון, החל לאסוף את השברים, והבטיח להביא לאמא ואזה חדשה. "לא צריך, לא צריך", פטרה אותו אמא, אבל הוא התעקש ועמד בדיבורו: כעבור שבועיים הגיע אבא הביתה עם חבילה גדולה, ארוזה וקשורה בסרט ומתוך החבילה חילצנו מופתעים ואזה מקרמיקה חומה! מוסה, סיפר אבא, נסע (באגד) במיוחד לחדרה, ויום שלם הסתובב בין החנויות, עד שמצא את הואזה הנכונה. כמה ימים לאחר מכן, כשפגשתי אותו על אם הדרך, הודיתי לו על הואזה היפה, וכשהבין ממני שהיא ב-ד-י-ו-ק  כמו הוואזה שנשברה וכאילו-עוד-יותר-יפה-אפילו, זרחו פניו השמנמנות."

למוסה ליום ההולדת 70 / בוצי ברות (2.1.1999)

בבית קטן ליד אורי, רותי, ועוד מעט בן

מאחרי אריה ורבקה'לה גר מוסה

למוסה יש שולחן קבוע עם גלעד

וחסר עזרא.

מוסה הוא איש שקט

כמה שקט ככה חבר

ככה יש לו כתף וככה הוא גם זוכר

בעיקר לטוב, וראו בחדר הזה המלא

כמה ידידויות אסף במשך השנים

בצניעות בהיחבא וכי

מה שהכי קובע באמת זה

גורל הלב ואצל מוסה יש

מקום המון, וכל מה שנשאר

זה לברך אותך היום

בהמון המון חברות וחום.

מכל בית גבעת חיים איחוד.