נכתב בעקבות ראיון עם ניב יגר ("ויקום הגנן")  אודות ענף הנוי בעלון מספר 1065 אשר התפרסם בחודש אפריל.

"איתמר, אח שלי, סיפר לי שבמחסן הנוי היה כתוב על הקיר: 'אדם, שתי מעות בכיסו, באחת יקנה לחם שיהיה לו ממה לחיות ובשנייה יקנה פרח כדי שיהיה לו בשביל מה לחיות'.

חלפו שנים רבות, היום כל אחד בקיבוץ דואג שתהיה לו מטבע בכיס כדי לקנות לחם לו ולמשפחתו – אבל הפרחים עדיין באחריות הקיבוץ. במשך עשרות שנים הייתה הגבעה שלנו פורחת וזו הייתה בהחלט עוד סיבה לחיות: מדשאות מוריקות ומכוסחות, שדרות גזומות ומטופחות, ערוגות פרחים שנשתלו במחשבה וטופחו כך שיפרחו בשלל צבעים לאורך כל השנה. השטחים הפתוחים, החורשות וצידי הדרכים עובדו, רוססו, עושבו והשלימו מראה שאמר כולו השקעה, אסתטיקה, מחשבה לעתיד ואחריות לקהילה כולה. הנוי בקיבוץ לא היה רק צמחייה. הוא היה חלק מהזהות המקומית, מהתרבות ומהתחושה שיש כאן בית שמכבדים אותו ושומרים עליו. המצב היום שונה לחלוטין וזה באמת כואב.

מה לעשות? אני בא מבית יקה. המשמעות העיקרית היא שהכל צריך להיות מסודר וכך היה פה גם בתחום הנוי מאז ומעולם. דורות על דורות גדלו פה ככה, עד שהגיעה התפיסה שנקראת 'בר-קיימא'. זה הפוך מכל מה שהקיבוץ הזה גדל עליו וזו, לדעתי, הזנחה.

אני חושב ששינוי הוא בדרך כלל מבורך, אבל בטח לא בקיצוניות, לא באגרסיביות ובלי הקשבה. שלא יבינו אותי לא נכון, אני אוהב מאוד פרחי בר: את החצב המופיע ומסמל את בוא הסתיו והשנה החדשה. את מרבדי הפרגים בסוף החורף ואת החרציות המבשרות את פסח והאביב. אני אוהב דרדרים כחולים וורודים, את סיפן התבואה המרשים ואת החוטמיות המתנשאות לגובה ושלל פרחי הבר הנוספים שבהם התברכה ארצנו

אני גם אוהב מאוד דגנים, בעיקר כשהם מופיעים בשדות ירוקים או קצורים של חיטה ושיבולת שועל. פחות כשהם מכסים איי תנועה וצידי דרכים, נשארים יבשים כל הקיץ, מפיצים זרעים ללא שליטה, משמשים מסתור לנחשים ומהווים סכנת שריפה.

השיטה גורמת לכך, שבין היתר, שבילים ומדרכות מכוסים בידי שיחים וצמחייה המתפשטת עליהם ללא מגע גינון וכך נאלצים הולכי רגל, גם ילדים וזקנים, לרדת לכביש כי מדרכות רבות פשוט בחצי מהרוחב שלהן. תמרורים באזורי סיכון מוסתרים בידי הצמחייה שאינה מרוססת ואינה מטופלת ויש כבר מקומות בקיבוץ שהפכו ללא נגישים, בגלל הזנחה וחוסר טיפול בצמחיית הפרא.

אפשר לראות כי חלקים גדולים של מדשאות בנעורים, בגנים, בחיילים וברחבי הקיבוץ פשוט מתייבשים כתוצאה מהחלטה, זו כבר לא מדשאה, זה שטח של דשא יבש ועשבים שלא טיפלו בהם שהופך למוזנח.

ענף הנוי אינו עסק פרטי ואינו גינה פרטית של אדם זה או אחר – הוא אמור לתת שירות לכלל הקהילה על גווניה ועל דעותיה. מתקבל הרושם שהקו נקבע בידי אדם אחד לפי תפיסתו האישית ללא נכונות אמיתית להתחשב בדעת חלק גדול מהציבור שחי פה ומשלם עבור השירות הזה.

צריך להזכיר כי כל זה עולה לקיבוץ ולנו כסף רב וענף הנוי נמצא בגרעונות כבר שנים. חלק גדול מזה נובע מגן הירק שהוקם, לפי מיטב ידיעתי, ללא דיון ציבורי וללא אישור רשמי מהנהלת הקיבוץ והוקם כעובדה בשטח שהוא אזור תפעולי. יש שם עובד במשרה מלאה ולמקום מוקדשים משאבים אדירים שלדעתי באים על חשבון הנוי והגינון של הקיבוץ. חשוב לי להדגיש כי אינני מתנגד לגן הירק, אבל חשוב להפרידו מענף הנוי הן בתקציבים והן בכח האדם.

הסטנדרט צריך להיות של גינון, לא של הזנחה אלא של ניצול נכון של המשאבים כולל עיבוד השטחים הפתוחים עם כלים חקלאיים וריסוסים סלקטיביים המאפשרים לשלוט בעשביה, השקייה וכיסוח הדשאים תוך צמצום גודל המדשאות לחסכון במים הם רק דוגמאות שראוי לדון עליהם ולא לפסול על הסף. התוצר שהחברים מקבלים פה מענף הנוי הוא לא טוב.

באזורים לא מעטים יש כאן עשבייה פולשת כי לא מרססים ואיפה שלא משקים ולא מרססים, כבר התבססה עשביית פרא שקשה מאוד יהיה לטפל בה. עצם המילה ריסוס הפכה כמעט לשם נרדף לשטן בלי קשר למינון, לאופן השימוש או להבדל בין ריסוס חקלאי אינטנסיבי לבין תחזוקת נוי מבוקרת. הפחד האוטומטי מכל שימוש בקוטלי עשבים הפך אצל חלק מהאנשים לעמדה אידיאולוגית, גם כאשר מדובר בשימוש מבוקר, נקודתי ומקצועי בחומרים המאושרים לשימוש ובעלי שארתיות נמוכה.

כיכר הטרקטור הצהוב שאבא שלי, זיגו ואריק סיון הקימו וטיפחו, מלאה בעשבים שוטים והדי-5 המיתולוגי מחליד ומתפורר. גם ערוגות רבות אחרות ברחבי הקיבוץ, שפעם שגשגו ופרחו, מלאות היום ביבלית, סיידא ושאר עשבים פולשים. אבל האחריות אינה רק על מנהל הנוי אלא גם על מי שממונה עליו – הנהלת הקיבוץ אמורה לקבוע מדיניות, להציב גבולות ולוודא כי המרחב הציבורי משקף את רצון הקהילה כולה ולא את תפיסתו של אדם אחד. במקום זאת יש תחושה של היעדר פיקוח והיעדר בקרה.

הגיע הזמן לעצור, להקשיב לציבור ולזכור שענף הנוי קיים כדי לשרת את הקהילה ולא כדי לחנך אותה או לכפות עליה תפיסת עולם אחת. אני בעד דו־שיח, ראש פתוח ושיתוף פעולה. אפשר וצריך לנהל גינון בר־קיימא בלי להזניח את הסביבה. ניצול נכון של משאבים יכול לכלול עיבוד שטחים פתוחים בכלים חקלאיים, ריסוסים סלקטיביים ומבוקרים לצורך שליטה בעשבייה, השקיה וכיסוח תוך צמצום שטחי המדשאות לחסכון במים, לצד ערוגות ייעודיות לפרחי בר ושטחים פתוחים שנותנים תחושת טבע ומרחב. אני חושב שהנהלת הקהילה צריכה ליזום פתיחת דיון ושיח שיביא לשינוי שייתן מענה לצרכים ולרצונות של כלל האוכלוסייה בגבעת חיים ולא רק לחלק קטן ממנה".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896