קווים, חוטים וזכרונות: מפגש בין שתי ציירות. לפעמים, תחת קורת גג אחת בקיבוץ, נפגשים קצוות של חוטים שלכאורה נטוו במקומות רחוקים לגמרי. במפגש הזה יושבות שתינו – ברכה ימיני הישראלי ואלה עוקב פרטל – שתי ציירות, שתי נשים ששורשיהן התימניים נושאים את השם "ימיני" ושתי יוצרות המנסות לתת צורה ומקום לסיפור משפחתי מורכב.
דרך הציור, הרישום והחומר, אנחנו מתבוננות בעבר, שואלות שאלות על השתקעות, על בחירה ועל מציאת בית בתוך הקיבוץ. בטור הזה אנחנו מביאות, כל אחת בקולה ובסגנונה הייחודי, את המונולוג האישי שלה על הדרך, על המכחול ועל השורשים שצומחים מתוך הנייר והבד.
כשמזמינים לכתוב על שורשים ועל אמנות, הנטייה היא לחפש כרונולוגיה מסודרת של משפחה וזהות. אבל כשאני ניגשת אל דף הנייר, היצירה שלי מתחילה דווקא מהשאלות, מהפערים ומהנסיון לגשר על עולמות רחוקים שלכאורה אין ביניהם קשר.
הזהות שלי נמתחת בין שני סיפורים שונים מאוד של הגעה לארץ והסתגלות.
מצד אחד נמצאת שאלת הבחירה והאומץ בזהות היהודית, כפי שהיא מונחת בסיפור של סבתא נחמה. הוריה עברו הכשרה ארוכה בהולנד כמיסיונרים לפני שיצאו יחד לאינדונזיה. בשלב מסוים אמה חלתה, חזרה להולנד ושם נפטרה קצת לפני מלחמת העולם השנייה. אביה נשאר מאחור ונפל בשבי היפני. נחמה, נערה צעירה בהולנד הכבושה, התגוררה עם קרובי משפחה. באותו בית הסתירו ועזרו לנער יהודי והוא היה שם עבורה כאחיה. גם אחיה של נחמה סייע להצלת יהודים באותה תקופה. השנים הללו והחורבן של המלחמה, הותירו בה משקעים עמוקים.
כשנחמה היגרה בהמשך לאוסטרליה עם משפחתה היא בחרה, מתוך החלטה מודעת, לגדל את ששת ילדיה כיהודים על ברכי התנ"ך, כדי שיהיו לדבריה "בצד הנכון של ההיסטוריה". הילדים שלה עברו תהליך גיור לפניה מתוך בחירה בגילאי העשרה וכולם הספיקו לשרת בצבא והיא עצמה התגיירה אחרונה, בגיל מאוחר יחסית, לאחר שהתגרשה מסבא (שנשאר באוסטרליה) ועלתה לישראל. עם הגעתה לארץ, היא נשאה בשנית לשלום – ניצול שואה. הבחירה הזו שלה היא המטען האישי וההיסטורי שקיבלתי אני.
מצד שני נמצאים השורשים התימניים שלי. סבא שלום עלה מתימן כנער יתום, לבדו, בלי אחים. הוא עבר קשיים רבים, עבד בעבודות מזדמנות ובנה את עצמו במו ידיו עד שנכנס לעסקי היהלומים והצליח. מצד אמא, הסבים עלו מתימן לטירת שלום, ומשם הגיעו לשכונת נווה שלום בנתניה.
המפגש בין שני הקצוות הללו קרה בנתניה. אמא שלי עלתה לארץ בגיל 16, יחד עם אחיה הצעיר ממנה בשנה. היא הגיעה לפנימייה בנתניה. שם דרך חברה היא הכירה לבסוף את אבא שלי. כאן נחשף גם הפער הגדול: אבא שלי נולד בארץ והחזיק בשורשיות מקומית טבעית, בעוד אמא שלי הגיעה כמהגרת צעירה, נטולת שורשים באדמה החדשה. זהו סיפורם של דורות תלושים, המנסים למצוא אחיזה במקום חדש בזמן שההיסטוריה שלהם נותרה מאחור.
ההורים שלי ניסו למצוא לכל המטענים האלה בית ובחרו לעבור לקיבוץ תל קציר בצפון מתוך מחשבה ששם יהיה להם ולמשפחה טוב יותר. אבל המעבר הזה, כמו כל מפגש עם מקום חדש, הציף מחדש את אתגר ההשתלבות וההתאקלמות. הקיבוץ הציע יתרונות רבים, אך לצדם הציב גם מסגרת נוקשה ומגבילה.
בתוך התווך הזה גדלתי. עבורי, הילדות בתל קציר הייתה גן עדן של חופש, טבע ומרחבים. המתח הזה – בין חוויית הילדות המוגנת והחופשית שלי לבין תחושת התלישות וההגירה של הדור שלפניי – מלווה אותי עד היום.
ובסוף, ממש במקרה (או שלא) מצאתי את עצמי מגיעה לגור ולגדל את ילדיי שלי כאן, בגבעת חיים איחוד – סמוך מאוד למקום בו אבי נולד וגדל, האזור הוא חלק מהנוף היומיומי שלי בחופשות אצל סבתא – המעגל הגיאוגרפי נסגר באותה האדמה.
כל המטענים האלה מוצאים את מקומם על דפי הנייר. הציורים שלי מבוססים על דימויי ארכיון בשחור-לבן של ראשית ההתיישבות בארץ, לצד צילומים משפחתיים ישנים מתימן, הולנד, אוסטרליה ואינדונזיה הרחוקה.
על הנייר, אני מפגישה את העולמות האלו דרך טכניקה של רישום בשתי ידיים במקביל בשילוב צבעי מים. העבודה הסימולטנית עם שתי הידיים היא השתקפות ישירה של המתח בזהות שלי: יד אחת מחפשת את הדיוק והשליטה, בעוד היד המשלימה מביאה את הפירוק, המעידה והחריגה מהקו. בעבודות שלי אין מחיקות, כל שכבה, שגיאה או מעידה נשמרת על הדף כעדות כנה לתהליך החיים שלנו, שבהם אנו שואפים לשליטה אך מעוצבים על ידי המכשולים.
הציור והרישום הסימולטני הם הדרך שלי לשאול שאלות, לגשר על הניגודים ולמצוא בית לכל השורשים והקווים הללו בחיי.
Share this post
