יערה בן אור הקלידה את "ספר החיים" שפורסם במלאת 40 לגח"א וכולל קטעים שכתבו חברות וחברים במגוון נושאים לאורך השנים. רחל נחמני עושה הגהה לספר ושלחה לנו קטע מ-18 בינואר, 1974, קטע שנראה ונקרא כאילו נכתב לאחרונה. אחד לאחד

בעלי מגוייס ונמצא באפריקה כבר קרוב לחודשיים. בעצם כבר נכנסתי לשגרה מסויימת. כל יום בשעה 10 אני דוחפת לפניי את עגלת בתי בכיוון למזכירות, לראות אם יש גלויה. ההקשבה לחדשות נעשית כבר באופן אוטומטי, כחלק אורגני ממני. יש כמה חברות, חברות לגורל, שאיתן מחליפים חוויות על "מה הם כותבים", מבררים אצל כל אחת "מתי שלך מגיע?" יושבים יחד בסרט, בטלוויזיה, במועדון, אופים יחד עוגיות, אורזים חבילות. בערב החדר הריק. בלילה המיטה הריקה. שגרה – מתרגלים.

בעצם, זהו סתם שקר. לא התרגלתי לרגע. אני רק מנסה להעמיד פנים שהתרגלתי. משהו בתוכי מתוח כמו קפיץ, מתוח וכואב. אני מוכרחה להודות, לפעמים הקפיץ הזה משתחרר ואז יש לי רגעים לא כל-כך יפים. כמו שקרה לי אתמול, כשהטחתי בפניה של חברה מסוימת: "מה את מדברת, בעלך כאן, אז מה יש לך להתלונן?"

ברגע שאמרתי זאת, הצטערתי. ראיתי את הכאב בפניה אבל, אצלי לרגע הקפיץ השתחרר, אתם מבינים? אני יודעת שזה לא יפה אבל אני לא תמיד יפה. אני בהחלט לא יפה כשאני צריכה ללכת בגשם ולסחוב ג'ריקן מלא וכבד של נפט, או כשאני צריכה להרגיע מצד אחד את התינוקת ומצד שני לספר סיפור לגדולה, מצד שלישי לשחק דומינו עם הבן ואני לא יפה (בעיקר בעיני עצמי) כשרוצים שאעבוד בהקמה, או בהשכבה או כאן או שם, ואני עייפה ומתוחה ואין לי עצבים.

יש לי גם המון רגעים טובים ויפים אבל, על זה כותבים בכל העיתונים ומדברים על זה ברדיו ומראים בטלוויזיה ועכשיו כשאני לבד, רק עם עצמי, אני חושבת על הדברים הקטנים האלה, המרגיזים האלה. אני יודעת שזה "קיטור" ואני באמת משתדלת לא להשמיע דברים אלה באוזני איש. אבל, כשאני מדברת אל עצמי, אני יודעת שאין לי גבורה ואני סתם אישה שמתגעגעת אל בעלה. זה משונה. אף פעם לא הרגשתי עצמי כל-כך קרובה אליו, או זקוקה לו יותר. זה קצת מצחיק כי אחרי 10 שנות נישואין, כשהאהבה כבר באמת לא כל-כך בוערת ולפעמים רבים ועוד איך והמון פעמים מרוגזים אחד על השני ובכלל. ופתאום אני מתרגשת כמו גימנזיסטית מכל מכתב או קריאת טלפון ובלילה אני מסתכלת לצד הריק ומתגעגעת לחיבוק חם ששוכחים בתוכו הכול, ואפילו לנחירות שלו אני מתגעגעת, כי בלעדיהן החדר כל-כך ריק וקר ונמאס לי כבר לשכב לבד במיטה הגדולה.

די, אלוהים, עשה שזה ייגמר. אני יודעת שאיני היחידה, ויש עוד המון נשים כמוני ויש שקשה להן יותר אבל, בחייך! אני רוצה את הבעל שלי. כאן, על-ידי, לצחוק אתו, לכעוס עליו, פשוט אתו.