עלון הקיבוץ, ערך באתר נוסטלגיה

כחברה שבין ערכיה הבסיסיים נמנים השיתוף והדמוקרטיה הישירה, כמו גם רב-שיח ציבורי כדרך מרכזית לקבלת החלטות ופתרון בעיות שונות, התפתחו ב'קיבוץ של פעם' כלים תקשורתיים ייחודיים: לוח המודעות המרכזי, שיחת הקיבוץ, גילויי דעת ומכתבים אישיים בתאי הדואר וערוץ התקשורת הפורמאלי העיקרי – עלון הקיבוץ.

הופעת העלון הייתה בדרך כלל בכל שבועיים-שלושה (בקיבוצים אחדים כל חודש או חודשיים) והוא הכיל מגוון נושאים – דו"חות של ועדות ובעלי תפקידים, דעות חברים בנושאים שונים (כולל פוליטיים), סיכומים משקיים וחברתיים נרחבים, תכני תרבות מקומית וחגים, פיליטונים, 'חוכמות' מפי הטף, כתבות בנושאים פנימיים, ביקורת וסאטירה מקומית (הרבה באמצעות קריקטורות) ועוד. גם התנועות הקיבוציות ייחסו חשיבות רבה למוסד 'עלון הקיבוץ' – ע"י הקמת מדור מיוחד לנושא העלונים, אירגון השתלמויות מקצועיות וכנסים של עורכי העלונים ועוד.

העלונים של שנות הנוסטלגיה הופקו באמצעים הטכניים המקובלים דאז – הדפסה (על סטנסיל) במכונת כתיבה "הרמס", איורים ידניים של הגרפיקאי/ת המקומי/ת, שיכפול במכונת "גסטטנר" ידנית-חשמלית – והם שימשו 'במה' לחברים רבים, בנוסף למידע שנמסר בהם ע"י המימסד.

משנות ה- 80 ואילך, עם כניסת המחשב האישי  לכל תחומי החיים, השתנו דרמטית פניו הגרפיים
של העלון (לטובה) והפקתו הטכנית נעשתה קלה ופשוטה. עם זאת, מלאכת איסוף החומר ע"י העורכ/ת וחברי ועדת העלון, שהייתה בדרך כלל בעייתית, הפכה עכשיו כמעט לבלתי אפשרית "הודות" – בעיקר – לכירסום בהרגשת השותפות והיחד של החברים, אדישות ו/או ייאוש לגבי האפשרות להשפיע ולשכנע דרך הכתיבה בעלון ו'עצלנות' בעלי התפקידים למסור מידע לציבור ("…יחיאל, מה עם הסקירה המשקית שהבטחת לתת לי לפני שבועיים לעלון?! – "אוף… אין לי זמן עכשיו! אולי בחודש הבא אני אכתוב משהו…").

בשנים האחרונות נעלם העלון מהנוף התקשורתי המקומי בקיבוצים רבים (גם, כמובן, ועדת העלון…), ואת מקומו תפשו דפי המידע השבועיים או הדו-שבועיים. אלה משמשים בעיקר למתן אינפורמציה מימסדית והרבה פחות לתקשורת, יצירה עצמית והחלפת דעות בין חברי וחברות הקיבוץ.

הערה: ובגבעת חיים עדיין יש עלון שלא נס ליחו…