בכל פעם שאני מזמין קפה הפוך אני חושב עליך. איך בכל הנסיעות המשותפות שלנו היעד בכלל לא היה העניין, הוא היה רק תירוץ לאינספור עצירות קפה בדרך. גם הקפה עצמו כמובן לא היה הדבר החשוב, הוא פשוט היה שם-קוד לרצון להיות ביחד, לעצור את הזמן לרגע ולהרגיש קרוב אחד עם השני.

את מה שאני הרגשתי באותם רגעים, אני חושב שכל מי שאי פעם פגש אותך יכול היה לטעום. היית אדם שהשרה חיוביות על מי שסביבו. נתת לאחר הרגשה שהוא רצוי, שרואים אותו, שהוא מוערך.

הייתה לך דרך להיות עם אנשים בגובה העיניים, בלי להתנשא ומצד שני גם בלי להקטין את עצמך. פשוט להיות איתם. מין יכולת נדירה להקשיב באמת. לא להקשיב כדי לענות, לא כדי להראות שאתה יודע אלא להקשיב באופן מלא מתוך מקום נקי, כמעט חסר אגו. ואז, דווקא מתוך השקט הזה, ידעת להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון. הרבה פעמים, משפט קטן שלך עשה עבורי הבדל גדול.

כשהייתי ילד הערצתי אותך. ראיתי אותך כמנהל מחלקה גדול במפעל, כמי שמתגבר על תקלות, כמי שיודע להסתדר, לפתור, להוביל ותמיד ראיתי בך גם חבר אמת. לא רק אבא במובן הרגיל של המילה אלא חבר. מישהו שבאמת רצה בטובתי. מישהו שכשהיה איתי, היה באמת איתי. היה בך טוב בסיסי, עמוק, לא מתאמץ. טוב שלא היה צריך להכריז על עצמו.

אני מאושר שבמפגשים שלך עם הנכדות, גם הבנות שלי זכו לאותו יחס מעצים שנבע מתוך ראיית האדם שבכל אחת מהן. אז כן, היית קצת אבא וסבא "בשלט רחוק" אבל קשר לא נמדד במשך זמן המפגש אלא באיכות שלו ואתה הבאת איכות חיובית, זורמת, לא עושה עניינים.

איתך הייתה תחושה שהכול בסדר, שאתה מצטרף, שאתה פתוח, שאתה לא מכביד. היה כיף איתך. באמת כיף. בשביל עוד כוס קפה כזאת איתך הייתי שם גם אלף דולר.

ואם כבר בציטוטים עסקינן, המשפט הבא מיטיב לנסח מבחינתי את הקשר המיוחד שהיה בינינו: So close, no matter how far. כל כך הרחקנו גיאוגרפית והמפגשים הפיזיים הפכו לנדירים אבל במישור הרגשי נשארנו כל כך קרובים. חשבנו אחד על השני יום יום, הרבה פעמים ביום ואני פה עדיין חושב ורוצה להאמין שגם אתה מן העבר השני עוד חושב עליי.

תמיד כשאני יושב על המרפסת, אני נזכר איך תכננת ובנית מרפסת עץ מוגבהת בדיוק כזו, לגמרי בכוחות עצמך. משלב השרטוטים דרך איסוף החומרים והכלים ועד לביצוע המושלם. איך בנית את הסולם לעליית הגג בבית בקיבוץ ליד הבריכה, שהיה נראה לי כל כך משוכלל. מושכים בחוט והוא יורד מהתקרה. מושכים בחוט השני והוא עולה חזרה. ועוד כל כך הרבה רהיטים, תיקונים, פתרונות ואלתורים.

תמיד ידעת להסתכל על בעיה ולמצוא לה פתרון. אם זה בחשמל, באינסטלציה, ברכב, בנגרות, בחקלאות או במפעל. בלי רעש, בלי דרמה, פשוט לעשות.

בכל פעם שאני מתקן או בונה משהו בעצמי בבית, אני חושב שבטח היית גאה בי ואני נזכר בכל הדברים שעשית במו ידיך.

פעם, כשנצבטתי באגודל בזמן החלפת מזגן חלון ונוצר לי שטף דם שחור כזה, השווצתי לכולם שעכשיו יש לי אגודל כמו של רון. זה אולי נשמע מצחיק, אבל בשבילי זו הייתה גאווה.

גם את הגישה שלי לבעלי חיים קיבלתי בזכותך. הכנסת לעולם שלי את בטא הכלבה, שאהבתי אהבת נפש, שהלכה איתי לכל מקום בקיבוץ גם כשאסור היה לה והיו לכם את אירה וגור ואת הסוסים – פרוס ופופו. אני אפילו זוכר את מפלדה האתון מפינת החי בקליה ובכלל אני זוכר את הביקור בקליה לפרטים ואז את לורי שהבאת לנו וגם ידעת לקחת חזרה כשהבנת שזה לא מסתדר. הדברים האלה נשארו איתי. הם היו חלק מהדרך בה פתחת לי עוד שער לעולם, לקשר, לאחריות ולאהבה פשוטה.

בחרת בחיים פשוטים, שקטים, קרובים לטבע. חיים עם פחות רעש, פחות המולה, פחות הצגות. חיים שיש בהם אהבה, מרחב והתבוננות. בפינלנד, עם מיריה, בניתם לכם עולם קטן וצנוע, עם טבע ובעלי חיים. עולם בו חייתם אחד עם השנייה ואחד בשביל השנייה.

ולעת זקנה, כשהגוף השתנה לך מול העיניים שלב אחר שלב, גם מול הקשיים הייתה לך דרך התמודדות מיוחדת. דרך של קבלה. כשאדם אחר היה אומר "קשה לי", אתה היית מסוגל להגיד "זה מעניין". לא כי לא כאב לך. לא כי לא היה לך קשה אלא כי פגשת את הקושי אחרת. התבוננת בו. חקרת אותו, הבנת וקיבלת את המצב. היה בזה משהו עמוק מאוד, שממשיך לעורר בי השראה והשתאות.

נכון, תמיד נהגנו לומר ברגעים לפני פרידה ממושכת שאין צורך להביע במילים את מה שכל אחד מרגיש בלב כלפי השני, כי הרי אנחנו יודעים זאת היטב גם בלי לומר וממילא עוד מעט כבר נפגשים שוב. אבל דווקא עכשיו חשוב לי להגיד לך את הדברים האלה בדרך הכי פשוטה וישירה: אתה חשוב לי. אתה חלק ממני. אתה נמצא איתי בהרבה יותר רגעים ממה שאולי נדמה.

אתה איתי בכל כוס קפה. אתה איתי כשאני מתקן משהו בבית. אתה איתי כשאני יושב על המרפסת. אתה איתי כשאני מנסה להקשיב באמת. אתה איתי כשאני מנסה לא לעשות עניין מכל דבר ולקבל את הדברים כמו שהם. אתה איתי כשאני מנסה להיות אדם טוב יותר, רגוע יותר, פתוח יותר. ואני רוצה להגיד לך שאני רואה אותך. אני רואה את הטוב שלך. אני רואה את החברות שלך. אני רואה את הדרך המיוחדת שבה היית ונשארת אבא שלי. אני רואה כמה ממך ממשיך לחיות בי ואני אוהב אותך.

אז כמו שתמיד אמרת: המשכים טובים וגד"שים מוצלחים, אבא! ואחתום באימוג'י ההפוך שבו תמיד חתמת כדי להזכיר לנו "שהחיים מצחיקים" 🙃