אולי כדאי שנדבר קצת על הדרך בה אנו מדברים זה עם זה במועצה, בוועדות, בקבוצות הווטסאפ ובכלל.

השבוע הייתי בפגישה של ועדה בקיבוץ. לא חשוב איזו ועדה, מי היה בה או על מה בדיוק דובר.

יצאתי מהפגישה וניסיתי להבין – מה היה בה כל כך לא נעים? הרי לא נאמרו בהכרח מילים קשות ובכל זאת משהו באופן בו התנהל השיח נשאר איתי.

אולי היה זה הטון בו נאמרו הדברים, עוצמת הקול, חוסר הסבלנות, הקטיעה של מי שמדבר, גלגול העיניים או התחושה שמה שיש לאדם מולך לומר, פשוט פחות חשוב.

גם בלי לצעוק ואפילו בלי לומר משהו פוגע במפורש, אפשר לגרום למי שמולך להרגיש שלא באמת מקשיבים לו. יש רגעים בהם דעה אחרת נקטעת, נדחית או מתבטלת עוד לפני שבאמת ניתן לה מקום ולפעמים זו התחושה שאין באמת צורך שתדברי, כי את לא מבינה מספיק, כי מישהו אחר מבין יותר או כי כבר ברור מה צריך לעשות.

ואיך זה קורה שכל כך הרבה פעמים זו דווקא אישה שנמצאת בצד הזה של השיחה?

אפשר לחשוב שמישהו טועה ועדיין לתת לו לסיים משפט.

אפשר לא להסכים ועדיין להקשיב.

אפשר להיות בעל ידע, נסיון או תפקיד ועדיין לזכור שגם לאדם שמולך יש מה לומר.

אני כותבת את זה גם כתזכורת לעצמי, לא רק לאחרים.

בקיבוץ, בו כל כך הרבה מהדברים נקבעים ומתנהלים יחד, יש חשיבות לא רק לאופן בו אנחנו מדברים אלא גם לנכונות שלנו להיות חלק מהשיח. קל לפעמים להסתכל מבחוץ, לראות מה לא עובד ולהעביר ביקורת. ביקורת היא חלק מהשיח אבל אולי כדאי לשאול את עצמנו גם אם אנחנו מוכנים להיכנס פנימה, להשתתף ולהיות חלק מהנסיון לשנות.

וזה עובד לשני הכיוונים. כדי שאנשים ירצו לקחת חלק, הם צריכים להרגיש שיש מקום לקול שלהם ומי שכבר נמצא סביב השולחן צריך לזכור שהדרך בה מתנהל הדיון יכולה להשפיע גם על מי שיבחר לשבת סביבו בפעם הבאה.

לדבר זה חשוב.

לשמוע זה כבר משהו.

אבל אולי האתגר האמיתי הוא להקשיב.