חלק מכירים אותי כאן כשוש, סתם שוש. אחרים מכירים רק את שמי בהקשר המקצועי –  המורה שוש.

ולפעמים גם אני קצת מתבלבלת בין שוש האדם לבין שוש המורה, העוסקת בחינוך באופן מקצועי ופורמלי כבר 33 שנים. אם מוסיפים לכך את שנות החינוך הבלתי פורמלי: שמרטפות, קייטנות, הדרכה בתנועות נוער, עבודה בגנים ובבתי ילדים ואפילו חברות בוועדת חינוך – אפשר לומר שבערך מגיל 12 אני מסתובבת בתחום.

למרות זאת, בית-הספר ואני לא היינו בדיוק סיפור אהבה. לא חיבבתי במיוחד את בית-הספר, את המורים ובכלל את רוב מה שהלך שם. בתיכון אפילו הרביתי להיעדר מהכיתה וביליתי יותר ב"חינוך ים־תיכוני" בחוף הים. חבריי מעיר הולדתי, שלמדו איתי בבית-הספר היסודי, עדיין מתקשים להבין איך דווקא אני, אנטיתזה חינוכית שכמותי, הפכתי למורה. האמת? גם לי זה לא היה ברור.

כשנקלטתי בקיבוץ, צעירה לאחר צבא, שובצתי מיד במסגרות חינוך בגנים ובבתי הילדים. בקיבוץ של אותם ימים היה נהוג לשלוח לאבחון מקצועי את כל המבולבלים שלא ידעו במה לבחור ללמוד. באבחון אצל אמי גינסבורג, שכלל גם קריאה בטביעת כף היד בדיו, נקבע שאני מוכשרת ויצירתית, תקשורתית מאוד, מתאימה לעבוד עם אנשים וילדים ואף "טיפולית מאוד". ההסללה נקבעה: תואר בחינוך ותעודת הוראה. כשסיימתי את הלימודים, הצבתי לעצמי יעד שאפתני: עשר שנים בהוראה. "אם תחזיקי מעמד עשר שנים – את אלופה", אמרתי לעצמי. אז עוד לא ידעתי שאני הולכת להתאהב ועד היום, האהבה לילדים מוצאת את ביטוייה באופנים שונים בהוראה.

למדתי במכללת הקיבוצים בתל אביב, בהתמחות במדעים או "לימודי טבע" כפי שקראו לזה אז. את דרכי ב"משגב" התחלתי כבר בשנת הלימודים השלישית, אצל אורית ארזי, שלימדה אותי דבר או שניים על ילדים ועל הוראה.

לאחר הלימודים פניתי לנירה פארן, מנהלת בית-הספר וביקשתי להתחיל לחנך כיתה. היא הציעה שאחכה עוד שנה וכך, קצת פחות דרמטית ממה שתכננתי, התחלתי את דרכי כמחנכת.

נירה שיבצה אותי בכיתה ג'. היו שם גם תלמידים מהקיבוץ שלנו והיום חלק מהם כבר הורים לילדים שלומדים ב"משגב". בשנים האחרונות אפילו יוצא לי ללמד אחיינים של תלמידים לשעבר ולפעמים מצחיק לראות איך תכונות והתנהגויות עוברות במשפחה. מסתבר שגנטיקה עובדת גם בכיתה.

באופן רשמי אני מהוותיקות ב"משגב" – אבל לא הכי ותיקה. עם השנים זכיתי לעבור מכיתות ג'-ד' לכיתות ה'-ו' ולצבור לא מעט זכרונות.

"משגב" של לפני שלושה עשורים היה קצת אחרת. רוב התלמידים הגיעו מהקיבוצים ובהמשך הצטרפו ילדי המושבים. בשיאו בית-הספר מנה יותר מ־800 תלמידים אך בתחילת דרכי הכיתות היו קטנות יותר (עד 24 תלמידים) ובתחילת השנה אפילו חילקו מחברות וכלי כתיבה באופן מרוכז.

למדנו הרבה יותר בחוץ: טבע, אמנות, בנייה ופרויקטים. ביקרנו ביישובים ובבתי התלמידים, היו ימי שיא, ימים הפוכים, טיולים שנתיים עם לינה כבר מכיתה ד' ומסיבות סיום על הדשא.

גם המענים לתלמידים שהתקשו היו אחרים. לא היו אז כותרות מפוארות כמו "מיינדפולנס", "תרפיה" או "יוגה". היה פשוט מרכז למידה וילדים שהתקשו קיבלו עזרה. לא תמיד נזקקנו לוועדה, אבחון וטופס בשלושה עותקים. היו שעות ומשאבים – ופשוט נתנו אותם. לשמחתי, ילדים הם ילדים הם ילדים. הם עדיין סקרנים, חכמים ובעלי עולם רגשי עשיר אבל מה שהשתנה מאוד הוא העולם שמסביבם ובעיקר עולם המבוגרים.

בשלושת העשורים האחרונים עברנו לא מעט "אופנות חינוכיות": מחינוך מסורתי לתקופת המדידה וההישגים של המיצ"בים, ללמידה פעילה וקונסטרוקטיביסטית, ליזמות, ללמידה משמעותית, ללומד במרכז, למיומנויות המאה ה־21 ובהמשך לדגש על רווחה, אוטונומיה והגשמה עצמית. לפעמים נדמה שתוכניות משרד החינוך ושרי החינוך התחלפו בקצב של גרביים.

בתוך כל זה השתנתה גם אוכלוסיית בית-הספר. עמק חפר התרחב, הגיעו אוכלוסיות מגוונות יותר, עם ערכים, תרבויות ותפיסות חינוכיות שונות. זה מבורך אבל גם מציב אתגרים חדשים.

גם השיח עם ההורים השתנה. לעיתים הוא הפך למעורב מאוד ולעיתים אפילו למעורב מדי. כאשר אין שיתוף פעולה ומסר אחיד בין הבית לבית-הספר, עלולים הילדים למצוא עצמם כמו כדור פינג־פונג – עוברים מצד לצד ולא תמיד יודעים באיזה מגרש מתקיים המשחק.

חוק השילוב הביא אל החינוך הרגיל תלמידים הזקוקים למענים מיוחדים וזהו עקרון חשוב וראוי, אבל שילוב אמיתי דורש משאבים. כאשר המשאבים אינם מספיקים, הילד לא מקבל את כל מה שהוא צריך, שאר ילדי הכיתה מקבלים פחות תשומת לב והמורה מנסה לשלוף עוד ועוד פתרונות מהשרוול עד שבשלב מסוים גם השרוול מבקש לצאת לשבתון.

גם העולם הדיגיטלי שינה את חיי הילדים. לשמחתי, ב"משגב" קיימת עדיין מגבלת טלפונים בבית-הספר ואני מקווה שתישאר. אין הרבה דברים משמחים יותר מלראות ילדים מדברים, משחקים, רבים, משלימים ומתנסים בתקשורת אנושית אמיתית – בלי אימוג'י שיחפה על חוסר היכולת לנהל שיחה.

טלפון אישי בידיו של ילד הוא כלי רב-עוצמה ולעיתים גם מסוכן. צריך ללמד ילדים כיצד להשתמש בו: איך מדברים בקבוצה, מתי מדווחים, למי פונים ומה עושים כשמופעל לחץ חברתי או כשנחשפים לתוכן שאינו מתאים.

במקביל, אני מרגישה שלפעמים הוספנו כל כך הרבה תחומי העשרה, העצמה ומענים רגשיים, עד שנשאר פחות זמן לדברים הבסיסיים: לקרוא, לכתוב, לחשב, לשאול שאלות, להתעמק ולרכוש ידע. אני רואה יותר תלמידים שמתקשים בקריאה ובכתיבה, אוצר מילים שאינו מתפתח מספיק, פחות קריאת ספרים וידע כללי מצומצם יותר. לצד פלאי הטכנולוגיה והבינה המלאכותית, אני חוששת מהאפשרות שחשיבה, חקירה והעמקה יוחלפו בתשובות מהירות ושטחיות.

אני בהחלט לא נגד טכנולוגיה או בינה מלאכותית. להפך. צריך ללמד אותן אבל צריך ללמד גם איך לחשוב, איך לשאול שאלה טובה, איך לבדוק תשובה ואיך להשתמש בטכנולוגיה ככלי ולא לתת לכלי לחשוב במקומנו.

המורה של היום אינו צריך להיות האדם היחיד בכיתה שיודע את התשובה. הוא צריך להיות מנטור, מנחה ולומד יחד עם הילדים אבל מעל הכל, למורה יש תפקיד שאף טכנולוגיה לא תחליף: להיות עוגן.

לתת מילה טובה, להציב גבול, ללמד התחשבות בזולת, לקבל את השונה ולאפשר לילדים לחוות הצלחה וגם כשלון, נצחון וגם הפסד, גאווה וגם אכזבה, חברות וגם דחייה. ללמד אותם לא רק איך לפתור בעיה במתמטיקה אלא גם איך להתמודד עם בעיה בחיים. בעיניי, מורה לחיים הוא קודם כול מודל לחיקוי. אי אפשר ללמד ילדים כיצד להתנהג אם אנחנו עצמנו לא מתנהגים כך. מורה לחיים הוא מי שמצליח לחולל שינוי ולהשפיע לטובה על עיצובו של הילד.

התחלתי את דרכי בחינוך כשוש צעירה, חסרת נסיון, חדורת אמונה ומוטיבציה, טועה, מטעה, מתנסה ולומדת. היום, בשנתי ה־33, אני שוש קצת אחרת. פחות צעירה (אם כי החיים לצד ילדים בהחלט מספקים טיפול אנטי־אייג'ינג יומיומי) ויותר מנוסה. עדיין חדורת אמונה ובעיקר אמונה בתלמיד ולא תמיד במערכת.

אני עדיין מגיעה לכיתה בחיוך וברצון לחולל שינוי. אני עדיין טועה אבל פחות. ובעיקר למדתי להגיד: "אני לא יודעת. אני אבדוק". מסתבר שגם זו תשובה מצוינת. בשלהי הקורונה אפילו חזרתי לאקדמיה ללימודי תואר שני. כי אחרי 33 שנים בהוראה, כנראה שעדיין לא השתכנעתי שהגיע הזמן להפסיק ללמוד.

לסיום, אני רוצה לאחל לתלמידים, להורים, לחבריי לצוות ב"משגב" ולכולנו שנה לא סתם טובה, אלא ממש מעולה. שנה בלי קולות מלחמה, שנה של שגשוג, של תיקון שברים וניתוקים, של שיח, סבלנות וחיבור. שנמשיך לגדל כאן ילדים שיודעים לא רק הרבה – אלא גם לחשוב, להרגיש, לשאול, לטעות, לנסות, להיות בני אדם ובעיקר להיות בני אדם טובים. שנה טובה לכולם.