אין סיכוי שתחמיצו את נוכחותו. הוא כאן איתנו במקום הזה יותר שנים מאשר 99% מאוכלוסיית הקיבוץ. לצד דעותיו המוצקות בנוגע לנושאים האקטואליים בקיבוץ, יש לו מידע זמין על העבר של גבעת-חיים שלא בטוח שתמצאו בארכיון או אצל יותר מחברים בודדים. למשל, שביום בהיר לאחר שלג כבד בחרמון, ניתן היה לראות את השלג מהקומה העליונה של מגדל המים.

לרגל 70 שנות חברות בגבעת-חיים איחוד (ויום הולדת 89) מספר דן שגיא על ימים בהם לא היו מרכזונים, כשילדי ונערי הקיבוץ הראשונים היו בקבוצה רב-גילית (כתות ט' -י"א) שכתוצאה מהפילוג הייתה מיועדת בשלב מסוים להצטרף לילדי המושבים והתמקדה יותר בעבודה ופחות בלימודים.

"גדלנו להיות חברי קיבוץ וזה בא לידי ביטוי למשל, שאחרי חופש פסח, בא אלינו מרכז-המשק והודיע לנו בכיתה ט': 'בכל מקרה לא ייצא מכם כלום ולכן אתם מסיימים את שנת הלימודים לפני השליש האחרון ויוצאים לעבודה במטע ובכרם'. למרות זאת יצאו מאיתנו רופא, עובדת סוציאלית בכירה ועוד".

בנעוריו חרש דן לצד חברי קיבוץ את שדותינו בדרום, לפעמים בלילות מפחידים, בהם נהרגו גד סמואל ומיכאל כפרי באפריל 1956. 

כדי להבין עד כמה נפוץ היה הנוהג "לקבל-את-דין-הקיבוץ", מספר דן כי לקראת תום שירותו הצבאי, הציע לו המ"פ דוביק תמרי לצאת עם שחרורו משירות סדיר לקורס מודיעין לקראת שירות בקבע בתחום זה. ההצעה, אותה קיבל דן בשמחה וגאווה, גובתה גם ע"י התנועה אך כשהובא הנושא להנהלת הקיבוץ, נאמר לו שעליו לחזור לקיבוץ כי צריך אותו כאן לעבודה. מזכיר הקיבוץ אמר לו: "קיבלנו פניה מהתנועה ומהצבא שתמשיך לשירות קבע, אך אנחנו הקמנו קיבוץ לא כדי שתעשו קריירה בחוץ. לא חינכנו אתכם לכך". דן נכנע בהבנה ל'דין הקיבוץ' ואפילו גילה אז הבנה להחלטה, למרות שרצה מאוד במסלול שהוצע לו.

עם כל שנות הוותק שלו, מעורבותו והעניין שלו בנעשה כאן לאורך כל השנים, הוא הפתיע אותי וסיפר שמעולם לא מילא כאן תפקיד נבחר, עובדה שהוא מייחס להיותו "שואל שאלות" שערער על החלטות ודרכי הניהול בקיבוץ.

הוא מונה לנהל את האולפן ולאחר מכן להקים ולרכז את ועדת חו"ל והיה סדרן עבודה (שהיה פעם תפקיד מרכזי) המוודא כל בוקר שכל החברים הגיעו למקומות עבודותיהם בבוקר. במקרה של מערכת החינוך, הוא היה אמור למצוא מחליפות לעובדות שנעדרו – במיידי. חלק מתפקידו היה גם רישום עבודה וגיוסים בכותנה, מטע, כרם, פרדס ועוד.

בין בני המחזור שלו נמצא איתנו מורדי וזכור אבנר רוזנברג ז"ל שהיה גם הוא באותה כיתה. "התייחסו אלינו כאל מבוגרים. היו בחברת הילדים ועדות ותפקידים שבחלקם היו מקבילים לוועדות של חברי הקיבוץ. באסיפת חברת הילדים עלו גם נושאים פוליטיים, כמו נקיטת עמדה בנושאי עמדתנו ביחס לרוסיה וסטאלין. יריב בן-אהרון היה המדריך שלנו, הוא נאם בפנינו נאומים פוליטיים והגישה בתנועה הייתה פוליטית מאוד. מגיל 15-16 השתתפנו באסיפות קיבוץ לפני הפילוג אם כי לא הייתה לנו זכות הצבעה".

אחד הנושאים הראשונים שעלו היה עניין הלינה המשפחתית, שאותה הוחלט בשנות ה-50 שלא לאמץ לאחר דיונים סוערים, לפעמים חוצי משפחות (גם הוריו של דן היו חלוקים בעניין זה). כידוע, לקראת שנות ה-80 הוחלט בגח"א לעבור ללינה משפחתית לשמחתו של דן והמעבר יושם בהצלחה. זכור לדן שהמעבר ללינה המשפחתית כאן היה קל יותר מבחינה כלכלית, בזכות כספי השילומים והחלטה שהוביל בזמנו יוסף הורווויץ, להשקיע בתכנית חסכון לשיכון, מה שהותיר בידי הקיבוץ חסכונות ששימשו ברבות הימים להרחבת הבתים לצורך הלינה המשפחתית. 

בדיעבד אומר דן שלעיתים חשב כי היה עדיף לו לעבור לקיבוץ מגן ממנו באה נחמה. עד היום, מהווה הגרעין של נחמה את המסגרת החברתית העיקרית שלהם עם מפגשים כמעט מדי חודש, טיולים בארץ ולחו"ל וקשרים הדוקים הנשמרים לאורך שנים.

יחד עם זאת, הוא קובע שיכולתו של קיבוץ גבעת-חיים איחוד לבצע שינויים, כמו הלינה המשפחתית וההפרטה, היו מהלכים חכמים שבוצעו באופן מוצלח ובמועד סביר וראוי לציון. דן זוכר גם את הכנסת יום-כיפור חילוני כמועד ליום ללא-עבודה לקיבוץ, שעבר לאחר התנגדויות משמעותיות מחשש לכפייה דתית. במקביל הפך 1 במאי, שהיה יום חופש עם מפקד חגיגי מדי שנה, ליום עבודה רגיל וחג הפועלים בוטל לתמיד. שינויים אלה התרחשו כאן לפני רוב הקיבוצים בתנועה הקיבוצית. 

לדברי דן, היו שלושה נושאים טעונים ללא פתרון פשוט: כסף ומזומנים למשפחות, רכב זמין ונסיעות לחו"ל. הוא זכה להיות בין ראשוני הבנים שיצאו לחו"ל על חשבון הקיבוץ אך בהמשך, עם הצטרפות בנות ובני זוג מחו"ל לקיבוץ, הפך נושא חו"ל לאתגרי במיוחד לחברים ולקיבוץ. יענקל'ה הורוויץ הטיל על דן לרכז ועדת חו"ל שהוקמה לצורך העניין, בהשתתפות בין השאר של צפריר בן-אור ומרג'י דור, כדי שתמליץ על תקנון נסיעות לחו"ל ותנהל את יישומו.

הבסיס היה טיול לחו"ל אחת לשבע שנים והכוונה הייתה שלא יווצר מצב שאם יש לך כסף זמין אתה יכול לנסוע לחו"ל מתי שבא לך (מה שלא תמיד יושם). חריגות מהתקנון "נסגרו" לעיתים עם סנקציות כלפי מי שחרג מהמסגרת אך מצד שני הייתה הוועדה רשאית לאשר יוצאים מן הכלל.

תפקיד אותו זוכר דן באהבה הוא ניהול קבוצת הכדורסל של גבעת-חיים בליגה העליונה. הוא היה אחראי לכל הלוגיסטיקה של הקבוצה ולצד העובדה שהייתה לו משפחה כאן ובמאוחד, הוא זוקף את הדברים הטובים כאן לכך שלא התפתה לעזוב את הקיבוץ מעולם.

לא כל-אחד זכה ללימודים כמבוגר בקיבוץ. לאחר שעבד שנים כנהג בקואופרטיב עמק-חפר יצא דן ללימודי הוראה בסמינר הקיבוצים ולאחר מכן באורנים. הלימודים אפשרו לו להיות מורה ולאחר מכן מנהל האולפן שהתנהל פה לאורך שנים.

"נהניתי מאוד ללמד באולפן, כשבין תלמידי הזכורים לטובה אפשר לציין את יואל סמית, הלין לנדאו ופולין בן-אור". המשך הדרך הטבעי היה יציאה לשליחות התנועה עם המשפחה בארה"ב שהייתה חוויה משמעותית. פרט פיקנטי בו הוא נזכר: שלושה חודשים לאחר שיצא לשליחות בארה"ב הוא חזר לארץ למלחמת יום-הכיפורים ונחמה שנשארה לבד עם עופר ומיכל, קיבלה גיבוי חם ואוהב ממשפחות הקהילה בפילדלפיה. בנסיעתו ארצה עם דודו אהרון ז"ל שנהרג בהמשך במלחמה, הכיר לו אהוד ברק שלמד בזמנו עם ילדי האיחוד, את בנימין נתניהו שהיה איתם במטוס, הרבה לפני הפוליטיקה.

אי-אפשר לדבר עם דן ללא קצת ביקורת. אז דן אומר: "התנגדתי לנושא השיוך וכשדובר על היום הקובע, הצעתי את מועד הקמת הקיבוץ. עד היום אני רואה בשיוך החלטה רעה, ההופכת את הקיבוץ לגוף נדל"ני".

שאלתי אותו, למה עם כל הביקורת שהוא מעלה כלפי הקיבוץ, מעולם לא עזב אותו.

דן: "היה לי טוב כאן ואני עדיין אוהב את הקיבוץ ואת כל מה שהוא מציע לחבריו. חבל לי שכל-כך מעט חברים נהנים מכל האפשרויות העומדות לרשותנו כאן; חוגים, מפגשים, יחס חם בסביום ועוד". הוא משתתף בחוגי "חברותא" עם מוקי צור ועוד, לוקח חלק בחוג לציור ובגדול נהנה מהחיים ונקווה שימשיך כך גם עד 120. מזל טוב לדן.