בפעם הראשונה שפגשתי אותו, האמת, הוא היה די גזור.

מולי הייתה דלת אדומה שעליה היה שלט עם הכיתוב "הבוס הגדול", שזה קצת יומרני לכתוב לדעתי, במיוחד על דלת, אדומה. דפקתי שלוש פעמים אך לא הייתה תשובה, אז פתחתי אותה והצצתי דרך החריץ. הוא ישב שם והתעסק במשהו, לא הצלחתי להבין במה. דפקתי שוב, והוא הרים את מבטו וסימן לי לגשת. נכנסתי והתיישבתי מולו. הסתכלנו אחד על השני איזה שלוש דקות טובות.

"תגיד מה.. מה מהות הפגישה?"

שאלתי

"הייתי צריך להביא קו"ח או משהו בסגנון כי אף אחד לא אמר לי שצריך…".

הוא המשיך להסתכל עליי ושתק.

"או שזו אולי בכלל פגישה ידידותית שנתעדכן על הכמה שנים האחרונות ונחזור לנתק מתמשך, עד הפעם הבאה, ככה אני עושה עם האקסית שלי לפחות".

לפעמים אני פולט שטויות כשאני מתרגש, בכל זאת אלוהים. תהיתי אם לבקש חתימה או סלפי, אבל התהיות נעלמו כשהוא התחיל לדבר.

"אתה יודע למה אתה פה?"

"מה זה זה אתה דיברת? למה הפה שלך לא זז יא מלחיץ, זה קריפי רצח תעיף את זה".

"אהמ, מתנצל, לחזור על השאלה?"

אני מניח שזה ידוע, אבל אלוהים שואל רק שאלות רטוריות.

"אם אני יודע למה אני פה? לא נראה לי, כבר שאלתי קודם – אתה יכול להזיז את השפתיים תקשיב אתה מפחיד בטירוף ככה אני לא יכול להתרכז".

"נדב, אתה מתת, מעפר באת, ולעפר תשו-"

"רגע רגע, מזתאמרת מתתי? יעני ז"ל? מנוח? אין הזדמנות שנייה? ריסטראט? לכבות ולהדליק?"

הוא צחק, השם.

"מה זה נראה לך ג'יטיאיי? אתה מת אתה מת, זהו."

"אני לא מבין אם הקול שלך בראש שלי… או שזה כריזה כזאת…, איפה אנחנו בכלל אגב?"

"זה המשרד שלי, פה אני שופט אתכם."

"שופט למה? גן עדן או גיהנום? אם כבר מדברים מה זה הקונספט המוזר הזה אה?  ולמה אני צריך למות כדי להיפגש איתך אה יא סנוב? אתה לא יכול להתקשר לפעמים, לשלוח ווצאפ, אימייל, יונת דואר? או שתביא ת'משיח ש'ך שנבין עם מי יש לנו עסק, או שזה גם בולשיט? זה גם בולשיט אה? שרלטן."

"נדב, תירגע, אתה מגזים." הוא הרים את הקול.

"מה מגזים מה? למה מי יישמע, פתחת פה כת מעריצים, נהיית סלב, פתאום אין עם מי לדבר, אין אלוהים, אלוהים מסנן, ומה הקטע עם היטלר אה? וג'ון לנון? ולמה הקוטג' כזה יקר?? זה כולה גבינה!!".

"נדב, תיזהר, אני אשלח אותך לגיהנום".

"שלח נו, מה אתה מאיים, שלח אני אומר'ך, לא מפחד".

אלוהים נקש עם ארבע אצבעותיו על שולחנו בסדר מופתי ועשה תנועה של חושב.

"רגע, יש הליך, צא החוצה תגיד לאסנת להביא את טופס מס' 666".

"מי זאת אסנת המזכירה יעני?"

"כן נו, תגיד לה אלוהים.. אלוהים אמר".

פתחתי את הדלת, צעדתי צעד וצעקתי, מתחתיי היה כלום, ריק, רק עננים.

"זהו שחרר אותך?"

קול זוהר של בחורה נשלח לכיווני.

"פה חמוד, פה למעלה".

הסתכלתי למעלה והיא ישבה שם, על כיסא מנהלים.

"אני מניח שאת אסנת?" שאלתי.

"נכון, נו לאן הוא שלח אותך?"

"לא הוא.. אלוהים אמר לי להביא ממך את הטופס 666".

"לא לא זו כנראה טעות".

״מאה אחוז, הוא אמר לי להביא, למה? זה לא ההליך בדרך כלל?"

"חכה רגע פה, תמתין, אני אדבר איתו".

היא טיפסה מטה מהכיסא הגבוה ונכנסה לחדר שלו, הם התחילו להתלחשש.

ויאמר אלוהים "אה אוסי? ההונגרים הבנדיטים האלה לא ייתנו לי מנוחה אף פעם אה?" הוא שחק את שיניו בעודו מנסה לפתור קובייה הונגרית.

"תגיד אתה רציני? הוא רק הגיע אתה כבר הופך אותו לשטן?"

אלוהים הרים את מבטו באיטיות מהקובייה וסחף את משקפיו עד קצה אפו.

"אסנת, אני חייב לאייש את העמדה הזאת, אין לי כוח אדם, מה אני אעשה?"

"השם אני.. אני בשוק ממך, תן לבחור להתאקלם איזה 100, 500 שנה, תן לו להבין את העולם באמת ואז תשלח אותו למשימות ההזויות שלך.. לא מבינה אותך לפעמים.. באמת".

"אסנת, יש סיבה שאני אלוהים, ואת המזכירה נכון? יופי, תביאי לו את הטופס ובדרך גם את החותמת גומי החדשה שלי, תודה, ותסגרי אחרייך את הדל-".

אסנת טרקה את הדלת, והתחילה לחטט במגירות שלה.

"נו אז מה.. מה קורה?" שאלתי.

"כלום, תמתין שנייה".

"כאילו, אני לגיהנום?"

אסנת נאנחה והסתכלה עליי לשנייה, ואז חזרה לחטט בדפים.

בתור השטן יש לי הרבה פריבילגיות, אבל האהובה עליי היא לשגע את זוגתי לשעבר ולא, זה לא בקטע נקמני, נפרדנו בטוב, אפילו הייתי משקה לה את העציצים מדי פעם כשהיא הייתה טסה לחו"ל, או מאכיל לה את מאיה, הכלבה המעורבת המסריחה שלה, שתמיד הייתה מלקקת לי את הפרצוף. באמת שהיינו סבבה, בגלל זה לא הבנתי, לא הבנתי למה לא מזיז לה.

אחרי שאלוהים מינה אותי לשטן, הוא נתן לי סיכה, יפה כזו של שריף, ואמר לי שמעכשיו אני יד ימינו, אפילו ערכו לכבודי טקס חמוד. אסנת הגיעה ועוד כל מיני חברה מהמשרד, יונית המלאכית כתבה משהו יפה, זאב השד הכין עוגיות חמאה פשוט נהדרות, האמת שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי, או בעצם, באי- חיי, שהרגשתי רצוי, זה מצחיק, אפילו מעלה גיחוך ואז זה היכה בי, בכל חמש השנים עם קרן לא הרגשתי באמת שייך, זו הרגשה קשה, במיוחד אחרי שאני יודע שהיא לא באה להלוויה שלי אפילו, עזבו להתאבל, לבכות, להתגעגע, לא הגיעה להלוויה, זעמתי, חרון אפי עלה בי כשאלוהים הקרין לי את סרטון ההספדים, חיפשתי אותה בקהל, לא ציפיתי שתקריא משהו, חיפשתי את הפרצוף שלה שם, בין האנשים, האטתי את הסרטון וכיווצתי את העיניים ועדיין, כלום, שום דבר. היא פשוט לא הייתה.

בתור השטן יש לי הרבה אחריות והחלטות של כף המאזניים, כשמד המוסר מתבלבל, נלקחות בכובד ראש לאחר הליך ארוך וקשוח, בירוקרטי, וקפדני, אבל לא בשביל קרן. לקרן יש לי מלאך מיוחד שהצמדתי לה וכל פעם שקורה לה משהו טוב, זרחי דואג לעדכן אותי: כל ראיון עבודה מוצלח, דייט שהולך סבבה, התקדמות עם דירה במיקום שווה, זרחי אומר לי ואני כבר מטפל בזה, כל עוד אני קיים, לקרן יהיה קשה, מייסר, ומריר, בכל פעם שקרן תרצה לעשות משהו ספונטני, יהיה לה מחזור, כל ריקוד ייתפס שריר, כל גלישה בנטפליקס, הופ! האינטרנט יקרוס ואם ובמקרה זרחי מפספס והוא לא שם לב שלקרן יש יום טוב, מאיה החמודה תחרבן על הספה ותמרח את שאריות הקקי על השטיח הפרסי החדש בסלון, שלא תחשוב אפילו לשנייה על להבריז מהאזכרה, חסר לה, אני פה, אני משגיח.