יש חברויות שהזמן לא יכול להן ויש חברויות שהמרחק גוזר עליהן שתיקה ארוכה ורק כשמגיע רגע הפרידה, אתה מגלה עד כמה השתיקה הזאת הייתה בעצם החמצה גדולה.

היום, כשאני חושב על רון, לא עוזבת אותי תחושת ההחמצה הזאת. על השיחות שלא התקיימו, על המפגשים שהבטחנו לעצמנו וידענו שאולי לא יקרו, על הקירבה שהתרחקה, על ניתוק של שנים שנגזר עלינו בגלל הריחוק הגיאוגרפי.

ב-30 השנים האחרונות נפגשנו רון ואני פעמיים ותמיד בחברת חברים, כך שלא

הספקנו באמת להיפגש. שאלתי אותו תמיד את אותן שאלות, "אתה לא מרגיש בודד שם?", והוא ענה אותן תשובות: "לא. אם חסרה לי חברה, יש מרכז שאליו אנחנו מגיעים עם הטרקטורים"…

רון היה איש חברה, איש שיחה נהדר, ראה את החיים מזוויות מקוריות שרק הוא ראה אותן. אני בטוח שהחברים הפינים שהיו לו באיזור החקלאי המרוחק בו נטעו הוא ומיריה את חוותם, זכו בחבר נהדר, שגם בשפה זרה הצליח להקרין סביבו את אישיותו המיוחדת.

היה טוב. טוב בכל רמה ובכל תחום בו נגע. ידי זהב, לב זהב, חבר נפלא.

בילדותנו הייתי בן-בית אצלו במשפחה. היו לו הורים "אחרים משלנו". הורים שמדברים, משוחחים ומדברים על הכל וזה הקסים אותי.

זכור לי לילה, אנחנו בכיתה ח' נדמה לי. אליעזר, אביו, שומר לילה שבועי ואנחנו, רון ואני, מתלווים אליו ובהליכה הרגלית בשבילי המשק, אליעזר מעביר לנו חינוך מיני, לא פחות וזה היה בהמשכים, נמשך גם בשני הלילות הבאים.

הייתה לו משפחה מטיילת. הצטרפתי אליו ואל אמו, מרים, לטיולים של החברה להגנת הטבע. טיולים של כמה ימים באיזורים מרוחקים בארץ. אמא שלו הייתה ישנה על ידנו בשק שינה וגם זה הקסים אותי כילד (איפה היא ואיפה האמהות שלנו…).

בבגרותנו היה יד ימיני בכל המופעים וההצגות שעשינו פה. כבר היה חשמלאי, תאורן ואיש סאונד ולא הייתי זז בלעדיו. כיוון שהוא ועדנה היו שכנים שלי מעבר לקיר בשיכון עולים, היינו בעצם בלתי נפרדים.

בחודשיים האחרונים לחייו נפרדנו, התכתבנו. דיבר על הסוף, רצה להיפרד, ממני ומחברים אחרים מהכיתה. כתב דברים מרגשים, חלקם הזויים קצת, בהשפעת המורפיום שלקח. תמיד סיים בשתי המילים "זה נגמר".

בהודעה האחרונה, יום לפני מותו, הוסיף, "ניפגש יותר, אולי בפעם הבאה".