יובל נבון חזר אל "לגעת בחיות". החלטתי לבוא לדבר איתו

זמן רב לא ישבתי ככה עם יובק'ה. כן, ככה קוראים לו אלו מהדור שלנו שמכירים אותו כבר 60 שנים. אז כשאנו נפגשים – קודם כל חיבוק.

הוא זה שהקים פה באמצע הסבנטיז את התא המחתרתי של אוהדי בית"ר ירושלים וצירף אותי ואחרים אליו, עבדנו יחד במשק בית-הספר, שיתפנו פעולה בחוד ההתקפה של מועדון הכדורגל המפואר הפועל גבעת חיים ז"ל וישבנו זה לצד זה בלימודי התואר הראשון במזרחנות ואסלאם באוניברסיטת תל-אביב.

עכשיו אנחנו יושבים בצהריים נעימים ברחבה השקטה מול המשרד של "לגעת בחיות", האימפריה שהקים על בסיס אותו משק בית-ספר בו עבדנו. "אני כאן מאז 1997, שנה הבאה אני סוגר 30 שנים פה", הוא אומר בחיוך.

יש לי לא מעט שאלות, אבל במקום לשאול – אני אומר לו "שוט".

"חזרתי לכאן, אבל זו חזרה מורכבת הרבה יותר ממה שחשבתי. זה לא כמו לחזור לרכב על אופניים למשל. עזבתי במציאות מסויימת והמציאות שלי כיום השתנתה מהקצה אל הקצה בכל המובנים. הרצון להיות כאן, במקום הזה שאני אוהב, לא השתנה ובמשך כל הזמן שלא הייתי חשבתי מה קורה פה, מה משתנה פה ואיך הדברים עובדים פה. הדברים עימם אני מתמודד כל יום, שונים מאוד ממה שהיה והקושי והמורכבות גדולים הרבה יותר, כך שהראש והלב שלי לא תמיד נמצאים פה גם כשאני כאן, כי אני חושב כל הזמן על הילד שלי. אם, למשל, אני רואה שקרינה התקשרה ולא שמעתי את הטלפון, הלב מחסיר פעימה. מצד שני, יש יתרון גדול מאוד עבורי ביציאה מהבית לדברים אחרים, לעיסוק במורכבויות של דברים אחרים, זה מרחיב את הנפש ועוזר מאוד בהישרדות היומיומית".

בשקט, הוא משחזר כמעט שלוש שנים אחורה. "החיים שלי השתנו מאז תחילת התמרון הקרקעי של צה"ל. החלו חרדות במשך היום וסיוטים בלילה כי עדן גוייס למילואים ועלה צפונה וניקו בעזה ואז הגיע הרגע הקשה ביותר בו קיבלנו את ההודעה שניקו נפצע. זה רגע שלא יכול לצאת מהתודעה שלי, רגע בו אומרים לי שהבן שלי נפצע קשה מאוד והוא לא יכול להגיד לי בעצמו. אבל עם כל זאת, בחרתי להתמודד עם החיים: יש לי ילדים נוספים ואני מוצף ברגשות אשמה על כך שאני לא מצליח לתת להם את המירב והמיטב בגלל הגוזל שזקוק לכל תעצומות הנפש ותשומת הלב שלי. מה שעוזר זה שמצאתי פה מקום עובד ופעיל עם המשכיות נהדרת וניכר כי שמרו עליו היטב. אני רוצה לומר שאפו לכל מי שעבד פה, לכל מי שהתגייס ותרם ועזר לשמור על 'לגעת בחיות' כמקום חי, עובד ופעיל".

אני לוקח לגימה מהאספרסו ונשימה מהרוח הטובה סביבנו ושואל על המעבר המדובר. כידוע יש תכנון להעביר את "לגעת בחיות", לאזור בו הוקמה האורווה החדשה, בצד המזרחי של הקיבוץ. "זה לא יקרה כל כך מהר", מספר יובל. "המקום הנוכחי לא רק עובד אלא סופר-עובד ואם פותחים מקום חדש, הוא צריך להיות בנוי בצורה מזמינה ויעילה – כמו למשל אזורי צל נרחבים שיתנו מענה למספר המבקרים הגדול בקיץ. כל זה מביא לכך שאנחנו עובדים על תכנון מיטבי לנושא העברת 'לגעת בחיות' למקום החדש. סביר שזה לא יקרה מחר וגם לא מחרתיים. בינתיים אנחנו כאן ומנסים לעשות הכל טוב יותר, לשפר ולשדרג וכמעט כל יום יש פה דיונים על מה שקרה ועל מה שיקרה".

איתנו יושבת גם דקלה, המנהלת התפעולית של המקום. "הלב של המקום זה הצוות", היא אומרת. "המבקרים כאן חשים ביחס החם, מרגישים שרואים אותם ואומרים שהחוויה פה היא בזכות הצוות הנהדר".

"נכון", מאשר יובל. "הסוד של 'לגעת בחיות' זו הפשטות, זה לא מקום מלוקק או פלצני אלא מקום טבעי ופשוט שאפשר להתחבר אליו בקלות, גם ובעיקר בזכות הצוות הקבוע ובזכות אלו שמתנדבים על פי קריאה. למרות הפשטות שלו ואולי בגללה, המקום הוא רווחי וחייב להמשיך להיות רווחי וזו אחת המטרות המרכזיות שלנו – לשמור על הרווחיות ולשפר אותה, כשהמטרה בשנתיים הקרובות היא להגיע לחצי מיליון ₪ רווח נקי בשנה. אני אוהב להציב מטרות גבוהות ואז להגיע אליהן".

דקלה אומרת כי יש כאן כבר כ-500 בעלי-חיים. "זו מורכבות המביאה לא מעט התמודדויות בתחומי ניהול, עבודה ושמירה על המהלך התקין של היומיום. חיכינו שיובל יחזור וזה משמח מאוד שהוא אכן כאן שוב".

יובק"ה מדבר על הלקוחות. "אתה צריך להציג מוצר מכובד כדי שיקרה מה שקורה כאן הרבה מאוד – לקוחות רבים הם לקוחות חוזרים שפשוט התלהבו מהחוויה ובאים שוב ושוב. זו הצלחה גדולה שלנו ועל זה צריך לשמור היטב".

"יש כאן צוות מגוון שעובד בהרמוניה", מספרת דקלה. "יהודים, ערבים, אנשים עם צרכים מיוחדים ולא פעם אנו מנסים להתאים תפקיד לאנשים לפי יכולותיהם, בעיקר לאנשים הללו. מדהים לראות מה המקום הזה עושה לכל מי שבא לעבוד פה – אנחנו מארחים פה בין השאר מסגרות של חינוך מיוחד וגם דיירים בוגרים של מסגרות אחרות שרוצים להתנדב פה. כאן לא מדובר על רווחיות אלא על הערך המוסף שהמקום הזה מעניק. יש שיתוף פעולה עם 'שפרירים' וגם עם 'משגב' יש גם שיתוף פעולה עם המועצה וילדים עם קשיים בלימודים ובכלל בחיים, באים הנה יום בשבוע לעבוד וזה חלק מהשגרה כאן".

אנחנו מדברים עוד קצת על החיים, הילדים, על זכרונות כדורגל מהעבר הרחוק מאוד, על היתרונות והחסרונות של הלינה המשותפת, של הקיבוץ ובלי לשים לב הזמן עף. הגיע הזמן לחיבוק עד הפעם הבאה.