מה מאפיין מקום? הנוף, הבתים והאנשים. לנו, בארכיון, תמיד היה חשוב לזכור ולשמור את דמותם של החברים שצבעו את המקום הזה בדמותם והפעם – אינה ירון, אישה שהייתה מוסד. ביקשנו מארנון לפיד שהכיר את אינה (גם בהיותו מרכז תרבות והיא אז "האמא" של בית וינה) וגם בתור שכן קרוב ואוהב, שיעלה את דמותה לטובת אלו שלא הכירוה.

רגע לפני שארנון משתף אותנו בזכרונות מאינה, נספר קצת על הרקע ממנו באה ועל דרך הגעתה לקיבוץ.אינה נולדה באאכן, גרמניה, למשפחה דתית ומבוססת מבחינה כלכלית. באמצע הכשרתה כאחות בבית-חולים יהודי, פרצה מלחמת העולם השנייה שגדעה את מסלול חייה. למזלה היה בידה דרכון אנגלי וכך ניצלה כשברגע האחרון עלתה לרכבת, אולי האחרונה, שיצאה לאנגליה שם חי אחיה הגדול ממנה שהיה אמור לעזור לה להשתלב בחיים החדשים. היא התקבלה ללימודי אחיות בבית-חולים בלונדון ושם עברה את שנות המלחמה.

עם תום המלחמה פגשה את פרנקי ונולדו להם שלושה ילדים – יצחק, רובי ויהודית. הקשיים הכלכליים דחפו אותה לאמץ את עצתו של אחיה ולעלות לישראל, בה רצתה להגיע רק לקיבוץ.

בינואר 1952 היא הגיעה לגבעת חיים, ממש טרם הפילוג. בזכרונותיה היא מציינת את העזרה הרבה שקיבלה מחברים רבים והיא זכרה לטובה את כולם – אבל גם את הקשיים בפניהם עמדה כאם יחידנית בקיבוץ והם היו לא מעטים.

בגבעת חיים עבדה כמה שנים באיזולטור ואין ילד שלא יזכור את השאלות שהיא שאלה כל חולה בבוקר כבוגרת אסכולת הרפואה הבריטית השמרנית – "הייתה לך יציאה"? טוב ליבה ומקצועיותה הקרינו ממנה.

לימים, קיבלה על עצמה את תפקיד אם הבית של בית וינה וכאן היא הילכה בגדולות. האמנים שבאו להופיע על בימת בית וינה קיבלו את מיטב האירוח והם זכרו לה זאת תמיד וכנראה שזו גם הסיבה שאהבו להופיע כאן. במיוחד היה אהוב עליה גארי ברתיני שהיה המנצח של התזמורת הקאמרית. הוא זכה ממנה לטיפול ולאירוח טוטאלי –גיהוץ הז'קט, פרטיות שהתבקשה ברגעים שלפני הקונצרט וכמובן הגשת המטעמים שהיו מיועדים לו בלבד.

אינה הפכה את בית וינה למוסד, דאגה לתחזוקה, לשמירת הריהוט ואיך לא – לצחצוח החלונות, משימה בה עמדה בגבורה בעזרת מתנדבים אותם בחרה לצוות שלה. שנים רבות היה בית וינה מקום בו התקבצו ובאו חברים מענפי החצר השונים לכוס קפה בשעה 10, זו הייתה מורשת האירוח של אינה.

אינה  /  ארנון לפיד

אילו חי שלום עליכם במקומותינו, הקיבוץ של שנות החמישים במאה הקודמת, איזה טיפוסים צבעוניים היו ממלאים את סיפוריו – למשל, אינה צ'רד-ירון.

היא הצטרפה לקיבוץ ב-1952 עם שלושת ילדיה, יצחק, רובי ויהודית ויצקה בתמהיל החברתי-תרבותי בגבעת חיים גוון ייחודי שחסר בו עד אז ובעצם חסר גם אחרי לכתה: גוון אנגלי מובהק – השפה, המבטא, הנימוסים, ארוחת הבוקר של שבת (תה, ולא קפה, ממרח מרמייט, טוסט, ביצה עם בייקון) וגם, כן, סוג אחר של התנהלות.

לא קלה וחלקה הייתה קליטתם, שלה ושל ילדיה בקיבוץ אבל אנחנו, ילדי כיתת "ניצן", אליה צורף יצחק, יצאנו נשכרים: בטקסי ההשכבה בערבים, לבושים בפיג'מות, אהבנו להסתופף סביבה ולהקשיב מרותקים לסיפורי המעשיות המופלאים שטוותה בעברית רזה, במבטא ייחודי – שילוב של מבטא אנגלי עם מבטא אנגלי.

הרבה יותר מאוחר, בבגרותי, כשסיפורי המעשיות בחדר הילדים נותרו רק זכרון רחוק-מתוק, התאהבתי ב"טיפוס": התמימות החיננית שלה, התנודות החריפות במצבי הרוח – משובבות ילדותית, קונדסית, להתפרצויות זעם מעוטרות בקללות אנגליות והשלכת צלחות, שלימים למדתי והצלחתי לפוגג, להרגיע ולפעמים להמיר ל"צחוקים" – פתיחותה לכל תופעה, מוזרות ושגעון אנושיים, רוחב בקיאותה ואהבתה לתרבות ולאומנות, כמו כפו עלינו חיבה הדדית. לימים התערב חורץ הגורלות ונהיינו שכנים קרובים-קרובים – רק שורת שיחים וכברת דשא הפרידו בין דירת הקוטג' שלי לדירתה, אותה אימצתי כבית. הזיווג הושלם כאשר מוניתי לרכז תרבות והיא כבר הייתה האחראית המיתולוגית על בית וינה. הרבה ימים טובים, תעלולים, מריבות ופיוסים ידענו שם. 

בלא שנתבקשתי, מיניתי עצמי מתווך בחיכוכיה עם "המוסדות" והיו לא מעט כאלה, לפעמים מריבות ממש. אינה אהבה את הקיבוץ, הקיבוץ אהב אותה אבל דומה ששני הצדדים התקשו לעכל ולהבין – זה את מוזרותה של זו וזו את נוקשותו של זה. במקרים מסוימים, לא בלי מידה של צדק, אינה חשה מקופחת, "נדחקת לסוף התור", אבל במקרים אחרים דווקא ידעה להוקיר את "המוסדות". כך, למשל, כשאיפשרו ועזרו לה בהגשמת חלומה – הבאת פרנק, אבי ילדיה, ממנו התגרשה הרבה שנים קודם מדרום-אפריקה, לחיות לצדה בקיבוץ. האושר היה קצר, ספק אם היה אפשרי מלכתחילה וכשהתפוגג, החזיר את אינה אל קרקע המציאות ואל החיים עצמם.  

לסיום, סיפורה של אינה על כיתת "ניצן" (הכיתה של יצחק וארנון)

דבר אחר שעשיתי: גרתי אז בצריף מול הכיתה של יצחק שהיה גם כן בצריף. המטפלת הייתה באה וצועקת וצורחת כשהיא משכיבה וזה היה נורא לשמוע. להורים היה אסור להישאר אחרי שהשכיבו – גירשו אותם וצעקו על הילדים שיהיה כבר שקט. תמר הייתה המורה. אחרי שאותה מטפלת הלכה, לקחתי  את כל הכתה, אספתי אותם על המרפסת שלי בצריף, סיפרתי להם סיפורים, נתתי להם סוכריות והדלקתי נרות. כל הילדים ישבו בפיג'מות והקשיבו לסיפורים שלי. אף על פי, שלא סיפרתי בעברית נוצצת, היה להם מעניין והם הקשיבו עד הסוף והביטו עלי בעיניים גדולות. רק חבל שלא כתבתי את כל הסיפורים שהמצאתי אז בעצמי. הם היו מאוד מאוד נחמדים. אחר כך השכבתי את כולם והם הלכו בשקט לישון. זה היה כל יום שישי – אחרי ההשכבה, באו אלי למרפסת.