בשיחה המקדימה שהתקיימה לפני זמן מה בנושא "מתחם המכבסה" הובלעה בדבריו של אחד הדוברים המובילים (אינני נוקבת בשמו כי הסוגיה איננה אישית אלא בעלת משמעות כוללת) אמירה, שאולי חלפה ליד אוזניהם של רוב המאזינים, אך אצל מי ששם לב אליה היא עשויה לעורר תהיה. אינני זוכרת את המילים במדויק, אבל המשמעות הייתה שיש להגן על החבר מפני הקיבוץ. מהתבטאויות אחרות של אותו חבר הבנתי כי הוא רואה בקיבוץ ארגון עוין לחבר, שטובתו מנוגדת לטובת החבר.

סוגיית היחס בין טובת הכלל וטובת הפרט נדונה מאז הקמת הקיבוץ הראשון. אך מרגע שהתחיל הקיבוץ (הכללי, לא הפרטי שלנו) לעלות על דרך "השינוי" נדמה שהניגוד לכאורה בין שתי ה"טובות" מקבל משנה תוקף. כל הנימוקים שניתנו וגם כאלה שלא ניתנו לצורך בהפרטת הקיבוץ קשורים איכשהו לשאלה זו, ולא ניכנס אליהם כאן. לא מזמן נתקלתי בעיתונות הקיבוצית בטענה שהסוציאליזם הקיבוצי כולו היה מעשה של כפייה ושלילת החופש של החבר הפרט.

תפיסת הארגון כגוף נפרד ושונה מן האנשים שהוא כולל, וצרכיו נוגדים את צרכי כל אחד מהחברים בו, קנתה לה שביתה באקדמיה, כמדומני, מאז שהשתלטו עליה האידיאולוגיות הניאו-ליברליות. כיוון שכיום רבים מהקיבוצניקים זוכים ללמוד באקדמיה, הסכנה שתפיסותיה יחלחלו גם לניהול הקיבוצים גדלה והולכת. משל לכך אפשר אולי למצוא בסעיף 2.8 בהצעה בנוגע למתחם הרווחה שפורסמה לאחרונה, "היה ויישאר עודף – העודף יישאר ברשות הקיבוץ; היה ויחסר – החבר ישלים". לכן עלינו להיאחז בחוזקה בהבנה שהקיבוץ, גם כארגון, הוא סך-הכול של חבריו וטובתו ככלל חופפת את טובתו של כל חבר בנפרד. לפעמים יחוש החבר כי עליו לוותר "לטובת הכלל" על משהו שהוא רואה כטובתו, אבל עליו להבין שהוא תורם בכך למאגר הכללי, וברגע אחר חבר אחר מוותר. והטובה המצטברת מכל הוויתורים האישיים, מתחלקת בין כלל החברים. בדרך כלל גם פועל כאן חוק הסינרגיה, שסך-הכול גדול מסכום חלקיו. דבר חשוב נוסף הוא, שהשתתפותו של כל פרט בארגון הנקרא קיבוץ היא וולונטרית, כלומר נעשית מבחירה, ועקרונית הוא יכול לפרוש בכל רגע מהארגון המבקש לנצלו.

תפיסת הארגון כעוין לפרטיו, שיש להגן עליהם מפניו, אכן יאה לפירמה או מפעל ייצור קפיטליסטי, שבו קיים למעלה מישהו שנהנה מעבודתם של אחרים בלי שיתרום בעצמו דבר. ואכן, אם נשלים עם גרסת הארגון העוין, אנו עלולים להגיע למצב כזה (ויש אומרים שאולי אנו עומדים על סיפו).