חורף 1996. העמסנו מאיר ואני את כל חפצינו על רכב מסוג GMC, שהשאלנו מסידור הרכב בקיבוץ ועברנו לתל אביב.

עברנו לתל אביב כדי לעבוד במקצועות שכל כך אהבנו ולא מצאנו להם מקום בקיבוץ של אותה תקופה.

בתל אביב פרחנו: קידמנו קריירה, חלמנו והגשמנו.

כשמאיה וסהר הגיעו והפכנו למשפחה, בחרנו שוב לעשות שינוי.

וכך, בקיץ 2011 העמסנו את כל חפצינו על משאית גדולה של חברת הובלות בשם ״הקיבוצניקים״ ועברנו חזרה לקיבוץ ולבית החדש שהמתין לנו שם.

החזרה לקיבוץ היתה מלווה בפחדים ובדאגה אמיתית לגורל העבודה.

חששנו שאולי המעבר יהרוס את מה שבנינו. חששנו לעשות ויתורים.

העברתי את הסטודיו שלי למבנה שהשכרתי מהקיבוץ והמשכתי לעבוד ולצלם.

חזרנו לקיבוץ שונה ואני כל הזמן חיפשתי בו את המוכר. חיפשתי בו את זכרונות ילדותי.

המקום נשאר אותו המקום, הנופים היפים לא השתנו. הירוק היה ירוק מאי פעם.

בתוך הנוף המוכר הוקסמתי למצוא את האנשים שזכרתי.

האנשים שלמרות השינויים הגדולים שעבר הקיבוץ, ההפרטה והדרמות, נשארו במקומם.

ראיתי למולי את אנשי העבודה שנשארו ולא שינו.

את גרשון בבריכה, את יוני במחסן הקסום שלו ואת חיימקה ולידו מריצה מלאת מחטי אורן.

ראיתי והחלטתי לתעד. להיצמד לזכרונות ולשמר אותם.

בחרתי לצלם אנשים שהתמידו במקום העבודה שלהם.

בחרתי לתעד את המקום דרך האדם במקום עבודתו.

העבודה שלנו היא אנחנו. היא מגדירה אותנו והיא לרוב מרכז חיינו. כי מי אנחנו בלעדיה?

אנו קמים אליה בבוקר, מעבירים בה את היום ולעיתים אף לוקחים אותה אל החלומות.

והנה שוב, באביב 2016, העמסנו את העבודות שצילמתי בקיבוץ, הפעם על הרכב המשפחתי שלנו והעברנו אותן לתל אביב. אני מנסה להביא בסדרת צילומים זו הנקראת ״סידור עבודה״, קצת מהמקום הקסום, ההולך ונעלם הזה, לשתף.

שמחה שזכיתי לשמר זכרונות.