חשוך וקר מסביב, שעת סופה וסער כשמחוגי השעון כבר חצו חצות. אוויר קפוא המזדחל מהרכסים של אירופה מלטף את צמרות האורנים האדירים המקיפים את בית טרזין, מביא להם ד"ש מהבית. תכף נדבר על המוצא האירופאי של האורנים הללו, מוצאם של אלו שנטעו אותם ומקומם במלחמה על הארץ הזו, אבל רגע – האין שעה מתאימה יותר לדבר על בית הקברות ועל הפיזיקה והמטאפיזיקה שלו?

בדיוק בגלל זה אני יושב פה עם עדי פלדי, על הבלקון שלו במדרון הגבעה מתחת למגדל המים. כאמור, קפוא ומאוחר מאוד בלילה האפל, תנור זקוף וכוסות ויסקי מסייעים לנו להילחם בצינה, גשם שוטף מכה לפרקים בגג הפרגולה וממול מתנועעים באפלה אותם אורנים אדירים.

לפני מספר חודשים הוא קיבל לידיו ועליו את העמדה הטעונה הזו – אחריות על הנוי בבית הקברות. "הקיבוץ מקצה 8 שעות בשבוע לנושא זה ואני מבצע שם את העבודה בהדרכת המנטור אריק סיון ובסיוע צמוד של אילה ליבני האחראית על חלקת חללי צה"ל", הוא מספר בשיחה המקדימה שנערכה אחרי חצות לפני שבועיים. עכשיו הוא מספר על אותן 8 שעות בשבוע.

"זו עבודה סיזיפית ומונוטונית ביותר. המאבק העיקרי הוא עם מחטי האורן הנושרים בקביעות וללא הפסקה. מדובר בעצים אשר ניטעו עוד לפני קום הקיבוץ וחלקם סוגרים יותר מ-80 שנים". כידוע, צעירי גח"מ היו יוצאים צפונה מקיבוצם בשנות הארבעים, אל הגבעה הגבוהה עליה ניצב כיום מגדל המים ואל סביבותיה ונוטעים עצים, בעיקר אקליפטוסים ואורנים, על-מנת לתבוע ולקבוע בעלות על הקרקע, למשל מול ערביי מנשיה וזלפי.

וכעת – סקופ ! "כתוצאה מגילם המופלג של האורנים וההבנה כי תוחלת חייהם תגיע בקרוב לסיומה, מתחיל תהליך של החלפת הצמחייה בבית הקברות", מספר עדי. "תתרחש חזרה למרכיבי החורש הים-תיכוני שהם בני המקום במקום האורנים האירופאים שעומדים לגווע. הפרויקט מתנהל בליווי רכז הנוי ניב יגר והאילנאי דורון לנג".

כן, אותן צמרות שקטות שראו כל כך הרבה דמעות, צער ואבל, עומדות להיעלם והתמונה הכה מוכרת של בית הקברות, עומדת להשתנות.

אבל העבודה בבית הקברות היא הרבה מעבר לעבודה המחזורית של איסוף, עישוב, ניכוש, ריסוס, גירוף, קיצוץ וגיזום. "יש משהו באוויר הנקי, בנוף המעלף, בשרידי זלפי הציוריים, באתר ג' גבעה הנשקף מרחוק, באקליפטוסי הענק בפרדסים ואפילו בשדירת הקזוארינות שרואים משם", הוא מתאר וכשאני מתעניין אם הוא לא הביא את הקזוארינות משיר אחר, הוא קובע כי הן נמצאות "בדרך לפומלות".

כן, זה הרגע בשיחה בו הוא מזכיר את המשפט של בארי צימרמן המופיע בכותרת. "אבל אני חושב שבארי דווקא התכוון לקיבוץ", הוא אומר אל אוויר הלילה האפל ואני לוקח עוד לגימה ארוכה מהוויסקי וחושב על זה שיש אורגניזמים שמתים הרבה לפני שעצם ההכרה בכך מכה בתודעתם.

אנחנו מדסקסים את הנושא של עבודה בין קברים, מצבות ובעיקר בעיקר שמות, פנים וזהויות – נשים ואנשים שחיו, אהבו, לחמו, עשו ומתו פה.

"לעיתים אני שקוע בעבודה ואז פתאום נכנס לוורטיגו, מרים רגע את הראש ולא מבין איזו מצבה נמצאת מולי וצריך לקחת כמה שניות להתאפס. אט אט אני מתחיל למפות לעצמי את המקום ולא פעם, תוך כדי עבודה כשאני רואה למשל תאריך לידה של 1897, אני חושב מייד על כך שהאדם הזה נולד בשנת הקונגרס הציוני הראשון ואיזה תהליך החל אז שהביא לכך שאנחנו פה היום, או למשל תאריך של מאי 1948, של אנשים שנולדו עם המדינה, כך שרדיוס ההרהורים משתרע על פני שטח עצום".

אבל מעבר לתולדות העם היהודי, יש שם כל כך הרבה אנשים המרכיבים את מאגר הזכרונות הפרטי שלו. "למשל, כשהגענו לקיבוץ בשנת 1982, אז הבית הראשון אליו הלכנו לבקר, היה הבית של אלזה ופרי ברונר, לא בגלל התקליטייה אלא בגלל שבארי היה חבר טוב של אילן ברונר ומאז זה נשאר אצלי ועולה בכל פעם שאני חולף על פני קבריהם".

בשלב זה מצטרף לבלקון אורח מכובד – נמרוד זיו, הבכור של יהושע ומירל'ה שאינו מתגורר בקיבוץ כבר שנים רבות ומשום כך, מספק כמה אבחנות חותכות מייד לאחר שהוא לוקח לגימת וויסקי ראשונה.

"אני חושב שנפשו של פלדי נקעה קצת מהעיסוק באנשים החיים ולכן הוא עבר לעסוק במהלך היום באלו שאינם עוד כאן", הוא מאבחן ואני, שישבתי עם פלדי בלילות אחרים בהם היה עסוק עד מעל ראשו ונפשו במאבקים כאן, לא יכול להגיד שזו קביעה רחוקה מהמציאות. גם פלדי לא מכחיש. "אני נסוג לעבר לא פעם, במגוון תחומים", הוא אומר ושלושתנו עוברים לדסקס את המשפט המופלא של עמוס עוז – "אל תחפש במרחב את מה שאבד עם הזמן" ובודקים באמצעותו כמה דברים כאן בקיבוץ אך בדיוק אז, מתברר כי זה הזמן לישון משום שעוד מעט צריך לקחת את הילדים לבית-הספר.