בתחילת מרץ תיפתח תערוכה חדשה בגלריה, בה יוצגו נופים מקומיים מבית ומחוץ בקיבוץ שלנו.

האמנית, אתי יעקבי, בוחרת באופן עקבי לצייר באזוריים כפריים בשולי הישוב.

"בקיבוץ מצאתי והרגשתי, באופן שמרחיב את הלב, חיבור לטבע, לחקלאות, לשקט, ולמרחבים הפתוחים שעדיין מקיפים את הקיבוצים", היא מספרת. "בעידן של 'אלבישך שלמת בטון ומלט'*, הקיבוץ בעיני הוא 'כאי ירוק בים'*, כמשמעו וגם כסמל לצורך במציאת מקום אישי ומוגן בחיים המורכבים והסוערים".

במשך שנות עבודתי בגלריה, התחבבו עלי מאוד התערוכות שמציגות בפני הציבור את נוף הקיבוץ וחשבתי כי שתי האהבות האלו, שלי ושלה, יכולות להוליד תערוכה יפה שתדבר אל לב רואיה, במיוחד אם הם תושבי המקום, חבריו וילדיו.

מכאן נפתח מסע ציורי מרתק שנמשך על פני כשנה. ברוב חריצותה, בימי שמש ולפעמים גם בימי סגריר, היא חיפשה פינות שדיברו אל ליבה בקיבוץ. כחלק מן המסע הזה, הצעתי לה לצייר לא רק את החוץ אלא גם את הפנים. המפגש עם כמה מבתי החברים הוליד סדרה של ציורי פנים, השופכים אור נוסף ורובד פרשני אחר לביטוי ציורי של המקום.

מעניינת הייתה תגובתה של יעקבי למפגש עם נופי הקיבוץ. מנקודת מבטה עומד הזכרון במרכז החצר הקיבוצית שלנו וכך היא כותבת: "במרכזו של הקיבוץ עומד הזכרון. יש לא מעט פינות זכרון במרכז ובקצוות (הן מופיעות בציורים במרומז) השוזרות חוט של שואה, תקומה, גבורה ודרך חיים ציונית שנשמרת גם עם שינויי הזמן".

כך היא מתארת את פעולת הציור שלה: "אני מציירת מתוך התבוננות ישירה בחיים. דרך זו, מביאה לציור ריאליסטי. בלב היצירה שלי שוכנים החיפוש והאיתור של הנושא הציורי וכן דרמה ורגש שהעיר בי רגע מסוים שלא יחזור. הציור בטבע הוא חוויה רגשית ואף מדיטטיבית עבורי ואני אוהבת לצייר בקיבוצים, בשל המרחב הפתוח, ההיסטוריה והצניעות".

אתם מוזמנים לבוא ולגלות בתערוכה פינות מוכרות ואהובות בפרשנות ציורית של עין רגישה ויד מיומנת. התערוכה תיפתח ב-8 במרץ עד סוף מרץ.

*ציטוטים: נתן אלתרמן, לאה גולדברג