הפעם אני רוצה להפנות את המבט אחורה מעט, לתקופה שלפני פרוץ המדינה, למה שהיה פעם – שהרי גם אני מפעם.

ספרות היא אמנות "פירמידלית". כל דור עומד על כתפי הדור הקודם לו, אבל הוא מביא משהו חדש. בכלל, ספרות יפה – עברית וחילונית – היא בחזקת רך נולד וכמעט שאין לה כתפיים לעמוד עליהן.

למיטב ידיעתי, לא נכתבה כלל לפני המאה ה-20 וראשיתה עם גנסין, ברנר, עגנון ואחרים, מה שמעיד על הטווח העצום שעברה ועוברת הלשון בימינו. היו הספרים של מאפו – "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" ולמיטיבי קרוא ודאי זכור הספר לנוער "מעל החרבות" של ליברמן, כל זאת בניגוד עצום למסורות מכובדות של ספרות אנגלית, צרפתית, ספרדית או רוסית הנשענות על מסורות בנות מאות שנים.

מכיוון שלא היו להם כתפיים משלהם, נעמדו סופרי התקופה על כתפיים זרות, אלה על הרוסים עם העומק הטראגי של דוסטויבסקי, טולסטוי וגוגול, אלה על הכתפיים של האידיש, של שלום עליכם ומנדלי מו"ס עם ההומור והעצב שבהם ואלה על ספרות מערבית על זרמי התודעה שבה.

הסופר אליו אני מפנה את המבט הפעם, הוא בנימין תמוז. יליד רוסיה של ראשית המאה ה-20, עלה כילד והתערה היטב בחיי הספרות בארץ. היה עורך המדור לספרות של עיתון "הארץ" והיה גם מבקר ספרות. מבין ספריו: "חולות הזהב" – קובץ סיפורים, "סיפור אנטון הארמני" – קובץ סיפורים, הטרילוגיה "אליקום", "רקויאם לנעמן" ועוד. 

ספריו מתארים היטב, בשפה קולחת, נעימה לאוזן ולא חסרת הומור דק, את הווי התקופה המנדטורית  על שלושת מרכיביה (היישוב העברי, הערבים והבריטים) הנאבקים בינם לבין עצמם ובינם לבינם ומתוכה צפה ועולה כל הבעייתיות של היחסים בעתיד.

מתוך האוסף הבאמת עשיר ביותר, בחרתי להתעכב כמתאבן על הסיפור "תחרות שחייה" מתוך הקובץ "סיפור אנטון הארמני".

מסופר בו על נער ביפו הזוכה להתארח אצל משפחה ערבית, שם הוא פוגש נערה ונער ערבים, והוא והנער נערכים להתמודדות ביניהם בתחרות שחייה ובידע כללי. הנער הערבי מנצח בשחייה והיהודי בידע הכללי ואז הנער אומר: "יבוא יום ואני אנצח אותך גם בבריכה", אמרתי לו. "אם תנצחני גם בבריכה", אמר עבדול כרים, "יהיה רע מאוד… לכולנו". לא ידעתי מה הוא סח ורציתי לומר לו שלא יתפלסף, אבל לא ידעתי כיצד אומרים זאת בערבית ושתקתי. אחר כך יצאנו לציד שפנים בפרדס. (סוף ציטוט). 

עברו שנים רבות וכל אותן שנים מסתבר לו הוא מתגעגע לאותה חוויה שהייתה לו בפרדס אצל המשפחה הערבית ואז באה מלחמת השחרור וכגזירת גורל, הוא שייך לכוח הכובש את יפו. והיתר? תקראו בעצמכם. 

ועוד דוגמה אחת: אלכסנדר הוא חוקר בשב"כ של אז. "הוא נתקבל למחלקה הערבית וזכה לשבחים על הצלחותיו בחקירת שבויים… מה שהפתיע אותו עצמו הייתה תחושת הכמיהה העזה שאחזה בו לקראת כל מגע עם שבוי… בכל אחת מן הפגישות ריחפה דמותו של הנער הבדואי איתו נאבק במטע בגליל… הערבים שהובאו לחקירה לא איימו עליו… אבל הוא ידע שהיו ממיתים אותו בשמחה אילו יכלו וכששוחח עימם היה עוקב אחר האימה, העלבון והייאוש שבנפשם… אינני מצטדק, הם שונאים אותנו שנאת מוות ואני עושה בדיוק מה שצריך ואסור לעשות, אבל אין זה משנה מן העובדה שבעד ידידותו של ערבי אחד, הייתי נותן עשרה ידידים אמריקנים, אנגלים או צרפתים… מדינת ישראל היא בעצם שליחה של אירופה במזרח, אבל עם ערבי אני יכול לשיר ולהתפלש בין רגבי המטע, לנשום ריח טאבון, ללקוט וללעוס זעתר, לרוץ אל עבר האופק ואולי גם למצוא טעם בחיים". (מתוך מינוטאור עמ' 131).

ספריו של תמוז ספוגים בגעגוע לתקופה, לדברים שהיו יכולים להיות בעצב, בהומור דק ובשפה שוטפת, תמציתית וזורמת. יש בו כמיהה עצומה לכך שהיחסים בינינו לבין הערבים היו מתפתחים אחרת ועצב עמוק על שלא כך היה.

ועוד הערה "מנהלתית" אחת: אשמח מאוד אם קוראים יגיבו, יסכימו, יחלקו על דעתי ואפילו, מדי פעם, ייטלו את מקומי ויכתבו על ספר שבער בעצמותיהם. בסופו של דבר מה הוא ספר אם לא גלולה של חוויה שכיף לחלוק אותה, או אולי, צורה תרבותית של ויכוח או חילוקי דעות.