לא לקחתי חלק בעלון הקודם, עלון המילים, אף שהנושא קרוב ללבי. אחרי הקריאה בו ובהשראתו, וכן בהשראת ספר – יש לי להוסיף.

לאחרונה קראתי את הספר "החצוף הארצישראלי – פרקים מחייו של הילד העברי הראשון" – הלא הוא איתמר בן אב"י, שמעלה על הכתב את זכרונותיו. הספר הוא מהדורה חדשה – 2016 – מקוצרת ומוערת, עם הקדמות של ירון לונדון ומאיר שלו, ששוות קריאה בפני עצמן, ופתח דבר מאת רעייתו, לאה בן אב"י. לא אתעכב על תוכן הספר ועל אישיותו המרתקת של איתמר, ואגיע לענייננו – המילים. גם הוא חידש מילים רבות שמשמשות אותנו בעברית המדוברת. בספר מופיעות גם מילים שלא מצאו דרכן לשפת היומיום, חלקן אפילו לא לגמרי מובנות, ומן הסתם ברא אותן תוך כדי כתיבה כשנזקק להן. אביא כמה דוגמאות:

התכפכפתי, מתכפכפים – כנראה הכוונה למחיאות כפיים.

מחרושת – בית מלאכה או מפעל לעבודות מתכת.

תחריפים – משקאות חריפים.

מִנאם – נאום.

מֵנוֹם – חדר שינה/ קרון שינה.

מאכלה – מסעדה, חדר אוכל ציבורי (כאן באנייה)

מר-עיר – ראש עיר (כאן – דיזנגוף)

קולחוּט – איזו מילה חמודה לטלפון של פעם.

ספר מומלץ לחובבי ביוגרפיות, עברית וקצת היסטוריה.

***************

נהניתי לקרוא מה שרעייה כתבה והזדהיתי. יש לי תוספת – הרי אין סוף לעיוותים.

עניין אחד הוא הנקודה שהלכה לאיבוד – הלא הוא החיריק שנעלם מבניין הִפעיל עבר. ההִפעיל הפך להֶפעיל – הֶסכימו, הֶצלחתי, הֶגזמת. כך נשכח החיריק האמיץ שיצר את השוּרוּק והחוֹלם בטיפוסו לאורך האות ו'. ואני מפנה את מי ששכח ואת מי שלא מכיר, לשיר החמוד הזה של אלתרמן, "מעשה בחיריק קטן", ספר התיבה המזמרת.

העניין השני הוא הצמד לתת ולהביא, שההבדל הקיים ביניהם הטשטש ונמחק. השימוש הרווח ב"להביא" בהוראת "לתת" הוא עוד אחד מסימני העברית ה"רחובית" שמשתלטת על כל חלקה טובה. לא שפה "מתחדשת" ולא סלנג, רק עברית מדולדלת ומזולזלת.

פעם שמעתי ברדיו שיחה על עברית, ומישהו אמר, באירוניה כמובן, שהיום מספיקים שלושה פעלים כדי לומר הכל: לעשות, לשים, להביא. תחשבו על זה. הייתי אולי מוסיפה להוריד, כי איך נפשוט בגד או נחלוץ נעל אחרי ששמנו אותם?

גם אני קוראת לשמור על העברית. היא נכס תרבותי שלנו, לא יאה להתעלל בה, לרדד אותה ולעלג אותה.

***************

לפני כמעט עשרים שנה כתבתי לעלון סדרה של קטעים מחורזים, שעניינם תיקונים והבהרות בעברית. הכותרת היתה "נופל על לשון", הקטעים התפרסמו בעילום שם, חתומים רק ב-א, אבל משה נתיב שהיה אז העורך, יאשר שזאת אני. לא שמשהו השתנה, אגב.

לא בכוונה, גם זה מתחבר לעלון הקודם, ל"מכתב הפרדה מיד הלשון" של עדי נחמני. מסתבר שעדי, אילן גבוה בתחום, הקדים אותי בשנים (כמה? מתי זה נכתב?) בנסיון לשפר במשהו את שפת היומיום והרים ידיים… מודה שלא זכרתי את חרוזיו של עדי כשכתבתי את שלי ולא כשאני חוזרת אליהם (זה בסדר, גם את שלי לא זוכרים…)

לאחרונה, ובשנים האחרונות, רבו הדיבורים על השכרות – דירות, תחפושות, ריהוט תרבות ועוד, עם הבלבול הרגיל הקבוע. ראיתי לנכון למחזר אחד מהקטעים, שרלוונטי לענין.

דירה להשכיר

זה אולי די נדוש, אבל לא מיותר, מסתבר

לגעת שוב בעניין הזה, ושוב בו לדבר.

לחזור ולהבהיר, לרענן ולהזכיר

מה בין לשאול ולהשאיל, בין לשכור ולהשכיר.

מי שמקבל דבר-מה בהשאלה – שואל הוא,

המשאיל הוא הנותן, אל נא נחליף בין אלו.

כך גם השוכר, שמקבל תמורת שכר הולם

מוצר או שרות מאת המשכיר, ולו הוא משלם.

והדירה, למשל, או המכונית, שכורה היא אצל השוכר

מושכרת על ידי המשכיר, שמוסר אך לא מוכר.

נסכם, איפוא, בקצרה: שואל או שוכר הוא המקבל

משאיל או משכיר – נותן, חינם או לא, נא לא להתבלבל.

וכמעט באותו העניין, שאלה שננסה עליה לענות

להשאיל או להלוות במה הפעולות האלה שונות

חפץ מושאל, כלי או ספר, תכשיט או אביזר,

בר החזרה הוא ובתום השימוש בו לבעליו מוחזר.

ואילו בהלוואה – לא רק כסף, זה גם יכול להיות

קמח או ביצים, (ולצורך החרוז גם מיץ אשכוליות),

כלומר – מצרך שתוך שימוש מתכלה ואוזל, ולכן מחזירים

למלווה שטרות או קמח אחרים, זהים אך אחרים.

זוהי התורה כולה. ואם נשאיל או נשאל, נשכיר או נשכור

נַלווה או נִלווה, את ההבדלים האלה כדאי שנזכור.