לפני די הרבה שנים הייתי מד"צית של ילדי כיתה ו' במחנות העולים, וג'ואנה סקרישבסקי היתה בלי ספק, הילדה עם העיניים הכי יפות בכל הכיתה הענקית שלה.

לא מזמן תפסתי אותה בפייסבוק לשאול לשלומה, ולברר האם תסכים לספר איפה היא מעל דפי העלון. לשמחתי היא נענתה בחיוב וחיוך.

התקשורת בינינו עברה להתנהל ב"וואטסאפ". זה גרם לי לחשוב כמה אנחנו אוהבים להשמיץ את הטכנולוגיה אבל כמה כיף להיזכר שיש לה צדדים נעימים ויפים, כמו זה לדוגמא – הטכנולוגיה הקטינה את העולם וקירבה בין אנשים ביבשות שונות.
וכעת, זכות הדיבור לאיחודניקית הגולה – ג'ואנה, הבת הבכורה של ויוי וריצ'י סקרישבסקי (שהגיעו לקיבוץ מאלומות בשנות ה-90) ואחות לעדי ושירלי.

"אני מתגוררת בעיר מנילה בפיליפינים, באזור שנקרא BGC שבו מתגוררים זרים רבים, מתוכם גם ישראלים. באופן כללי מנילה שופעת ישראלים, דבר שלא ידעתי והופתעתי לגלות כשעברנו לכאן לפני כשנה וחצי, בעקבות עבודתו של בן זוגי (call center של מכירות) ואני מנהלת כאן משרד משאבי אנוש.

ההתנהלות היומיומית שלנו היא בעיקר באנגלית. רוב הפיליפינים מדברים אנגלית מצוין ומשתמשים בה גם בינם לבין עצמם, בתיבול מילים מהשפה המקומית – טאגאלוג.

בסופי השבוע אנחנו מבלים עם חברים בעיר או בטיולים. לא מזמן הוריי הגיעו לבקר, וטסנו איתם לטיול באל נידו (אי נוסף שהוא חלק מהפיליפינים). זו היתה חוויה נפלאה. מעבר למקום שהוא מהמם השהות איתם היתה מאד מרגשת עבורי."

 אתם רואים את עצמכם נשארים לתמיד או חוזרים ארצה מתישהו?

בטח שחוזרים! אין תאריך ספציפי עדיין אבל מתוך החוויה הגדולה הגעגועים זה החלק הקשה. אני מתגעגעת מאד למשפחה, לחברים וגם לקיבוץ. אני מגיעה כל כמה חודשים לבקר וגם ההורים שלי ביקרו אצלי ממש עכשיו – זה מכניס הרבה רוח במפרשים.

שאלתי את ג'ואנה, האם היא יכולה להצביע על הבדל מהותי בין החיים בישראל לחיים שם, והיא ציינה בלי לחשוב פעמיים את ההבדל ביחס לזמן. היא אומרת כי בעוד שבישראל ממהרים כל הזמן, מוכרחים "להספיק" משהו או לאיפשהו וחיים בקצב מהיר, בפיליפינים לא לוקחים אותו בכזו רצינות. לפעמים זה מאד מעצבן כי הם נוטים לאחר אבל אני רואה בזה דווקא אתגר חיובי, לקבל תרבות אחרת וללמד את עצמנו לגלות סבלנות ולקחת יותר בקלות את החיים והזמן שניתן לנו. והיא מוסיפה "אני, באופן אישי, עדיין עובדת על זה"…

בנים ובנות במרחקים – נשמח לשמוע מכם.

מוזמנים ליצור קשר עם אילת.