"אדם בתוך עצמו הוא גר", כתב ושר שלום חנוך. עם כל הכבוד לשלום, גיליתי שמערכות הבידוד והחשמל, שלא לדבר על הביוב, מוגבלות למדי במסגרת הגוף האנושי.

אז אולי אנחנו גרים בתוך עצמנו, אבל "עצמנו" שלנו בהחלט מעדיף לגור בתוך בית, עם גג, מיטה ומים זורמים וכמה משאלות החיים הבלתי נמנעות שכל מבוגר ומבוגרת צריכים להתמודד איתן הן: איך יראה הבית הזה? איפה הוא יהיה? ולמה?

כמו משפחות רבות, אני, בחרתי שהבית הזה יהיה בגבעת חיים איחוד. זו התשובה שלי לשאלה "איפה?". לשאלה "למה?" (שאני נשאלת לעיתים תכופות מהצפוי) יש תשובות רבות ומורכבות. במיוחד בימים מטורללים שכאלה, ברור שהן יותר רגשיות ופחות רציונאליות ואפשר לדבר על זה לנצח, אבל את המאמר הזה אני כותבת דווקא כדי להרחיב עוד על השאלה "איך?".

איך בונים פה בית?

כפריקית של שליטה, אני חלק ממנהלת פרוייקט הבנייה של שכונה ג' בשנתיים האחרונות. יחד עם תום בן חיים ועופר נווה הנהדרים (ובחיי שאין מספיק מילים להלל את העשייה של שני אלו) אני מייצגת את משפחות הדיירים.

גם נציגים של הקיבוץ יושבים איתנו במנהלת: יוני ארי, יעקב סיזל ויניב אופיר וגם איתן ליברמן ויואל כהן מחברת הניהול JustManage. בפגישות רבות מספור, אנו מנסים לנסח תשובה לשאלה זו – "איך?".

וכמובן שהשאלה האחת הזו מתפרקת למאות תתי-שאלות וסעיפים. למרות מאמציי הכנים להמנע מכך, למדתי בשנה האחרונה כל כך הרבה על איטום, טיח, בידוד ומשכנתא ובעיקר על אמונה, תסכול ותקווה ואיך שלושת אלו הם לא חוויות מנוגדות אלא בלילה אחת, צמיגית ודביקה, שלפעמים קשה לנקות מהציפורניים.

למדתי גם שלא משנה כמה שעות אין לי ביום, איכשהוא תמיד מוצאים בסוף זמן לעוד זום, עוד פגישה, עוד הגהה על מסמך או ניסוח של הודעה. אין לזה סוף.

עכשיו, כשכבר רואים את הקצה של שלב הפיתוח ושלב בניית הבית קרוב מתמיד, אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על "הביתיות" שלו. הרי מה שאנחנו בונים כאן זה לא באמת קירות, תקרה ורצפה. זה נראה כמו היאחזות בקרקע, אבל זו לא הקרקע שחשובה, זה המקום.

וכך נחשפות פנים אחרות לשאלת "איך?", היבט הכרוך בשייכות וקהילה. איך עושים שההרכבה שאנחנו מקימים בבטון ולבנים תהיה בית ולא מבנה? איך משתייכים?

בחודשים האחרונים, השאלה הזו מועצמת דרך המלחמה על הבית האחר. אם אני גרה בתוך עצמי ועצמי תגור בתוך הבית שתבנה, הבית הזה ישכון בתוך מדינת ישראל.

ישראל היא הבית של הבית שלי. אך לצערי, "המנהלת" של המדינה לא שופעת אנשים טובים כמו המנהלת של השכונה. אז מרקם הזמן-חלל מתרחב ונמתח עוד קצת, שיהיה מקום גם להפגנות. בחודשים האחרונים נפעמתי לגלות שהקיבוץ שלנו הוא לא רק קהילה פנימה, אלא גם החוצה: קהילה הפועלת לשיפור הקונטקסט בו היא מתקיימת, כפרטים וכמוסד.

כמו בניית שכונה בקיבוץ, גם בניית מדינה היא תהליך בלתי פוסק של ניסוח מחדש של "בפנים" ו"בחוץ". כמו במדינה, גם אצלנו יש טעם לקדם שוויון בנטל ובזכויות בין כל חברי הקיבוץ, בהתאם ליכולות ולפי הצרכים, שוב ושוב ושוב. בניית השכונה (יש לקוות ולהאמין) תסתיים מתישהו, אך בניית קהילה היא אירוע אינסופי.

כחברת קיבוץ "בערך", חברת מנהלת לגמרי וחברה של "אנרכיסטים" רבים, אני רוצה להזמין את כולנו להשתתף בבנייה הזו, פנימה והחוצה. מזמני במנהלת אני יכולה להגיד בוודאות שהבית לא מובטח לנו ומה שבנינו וחלמנו שנים, עלול להתפרק מהר מאוד. זה אפילו לא דורש זדון. מספיקה אדישות או חוסר תשומת לב. על הבית, כך הבנתי, צריך להילחם ואני מקווה להילחם עליו יחד איתכם.