אם עוצר לי מישהו מהאיחוד אני אומרת: או שתביא אותי למאוחד או שאגיד לך תודה רבה. אני לא חוצה את הצומת.
ב- 13.2.1955 אישרה האסיפה הכללית את השתתפותה של נורית רפאלי בקורס לציירים באורנים. הקורס, ימשך חודש ימים, עלותו: 35 ל"י. מזכירות האיחוד החליטה להשתתף ב-25 ל"י.
הציורים והמורשת האמנותית יישארו לנצח, כמו שראוי לצייר כמוך. אבל אתה חסר, לי, לנו, לנוף המקום.
לחץ על התשבץ וההגדרות לקבלת גירסה להדפסה. לתגובות הערות והצעות – yfaran@gmail.com
עירית ניסתה להתחיל עם שגיא אך הוא היה תפוס אז עם חברה אחרת. היא אמרה לחברתה באותו יום – "הוא אמנם יוצא עם מישהי עכשיו אבל הוא יהיה בעלי".
ישנן דרכים לשנות החלטות, אך לא לקיימן (???) – אינה אחת מהן. אז כן חברי מועצה – הילחמו על קיום ההחלטות שהתקבלו.
עונת הסתיו היא עונת מעבר: סיימנו כבר את מאבקנו בחום יולי-אוגוסט, ואנו נהנים מכמה חודשים של מזג אוויר אידיאלי, מן העצים שמשנים את צבעיהם ומראם, מן הריחות שמתחלפים, ומן השגרה המבורכת שהגיעה אחרי כל ה"חגים" ו"אחרי החגים".
1. הבן השני של בן ישי (לא הח"כ) תמיד בסוף (5)
2. בעל שלושת זוגות הרגליים חוזר קפוא (3)
3. מתקן הכורסאות והספות שוב דביל בסלנג (3)
לכבוד המועצה החדשה אנו פותחים בפיילוט: עם פרסום סדר היום והחומר הנלווה נאפשר כאן דיונים של חברי הקיבוץ בנושאים הנידונים במועצה.
כשאנו יוצאים לטיול ומארגנים ארוחת בוקר קבוצתית, זה ברור לכולם שערן אחראי על השקשוקה של הבוקר.
"היה לי מוזר לחזור אחרי 12 שנה מאז שעזבתי, אך בהחלט כיף לי לחזור. כל החברות שלי חזרו גם הן לקיבוץ. החיים פה הרבה יותר נעימים ורגועים, קרוב לסבא וסבתא והרבה עזרה מהם. יש לי זכרונות טובים מילדותי בקיבוץ וכיף לי לחשוב שהילדים שלי גם יגדלו באווירה הזו."
אני מוסיפה "מילה טובה" לצוות המרפאה, שתמיד עומדים ומוכנים לסייע ולתמוך. זו הרגשה טובה ובטוחה. ישר כוח לכל העושים במלאכה!
חורבן הבית בא
על בית שפרירים
תשעה באב תשע"א
ואנו, אנא אנו באים.
אני רוצה לציין שאחרי שהתחלתי למחזר, לבקר בבית שלא ממחזרים בו נראה נורא מוזר.
מכוניות נוסעות גם בדרכים צרות ומפותלות (שלא ברור למה הן כבישים ולא מדרכות), ואפילו עד הדואר הן מגיעות… יש כל כך הרבה מקרים של "כמעט ונפגע" וההרגשה היא שהאסון עומד בפתח וזו רק שאלה של זמן ומקום.
הפסקנו לקבל את הבנים לחברות, ובעקבות כך חג המשק הפך להיות ציון תאריך של גמר הלימודים. לציון מניין השנים לקיומו של הקיבוץ כבר אין זכר, ואני שואל: למה?
המשיכו בדרככם בשלום, בשמחה, ואהבתנו ותמיכתנו יהיו נתונים לכם כתמיד, ללא תנאי, כשאתם קרובים ורחוקים.
מהדורת שבועות של העלון מנסה "לתת כבוד" לחקלאות ולחקלאים שבינינו, אלו שעדיין ואלו שהיו, ולשאול מהו מקומה של החקלאות בפניו המשתנות של היישוב.
ארבעים שנה הנחתי את האדמה הזו מאחורי והאדמה הזו לא הניחה אותי. ריחה העמוק והמנחם יחד עם תחושת השקט והביטחון שנטעה בי בשנים בהם חייתי בה ועבדתי אותה – לא הניחו לי.
