פעם, כשהייתי ילדה, היו בכל יום שישי ארוחות ערב בחד"א ואנחנו, הילדות הצעירות, היינו מסתכלות בהשתאות ובהערצה ב"גדולות". בדיעבד, הן היו תיכוניסטיות אבל לנו הן נראו כוכבות בנות בלי גיל. כזו הייתה עליזה ששוני מכיתת "רקפת", בתה של יהודית ואחות של אליעד, עם השיער החלק, פני החרסינה והשפתון האדום (!). נזכרתי בזה כשפניתי אליה בפייסבוק וכשענתה, סיפרתי לה על הזכרון. היא צחקה מאוד ושמחה לספר מה שלומה.

עליזה ובתה אמרסון

אז, עליזה, איפה את? מה את עושה?

אני נמצאת כבר שבע שנים בדרום פלורידה, מדינת הקיץ הנצחי. תמיד חם כאן והחורף מגיע למשך חודשיים קצרים במהלכם הטמפרטורה "מתקררת" ל-18-20 מעלות. הגעתי לכאן אחרי שעזבתי את ישראל להולנד, בחורף 1996 בלי לדעת מתי והאם אשוב אליה. אני נשואה בשנית ויש לי ילדה בת שנה. בעלי נולד בישראל, אבל חי את כל חייו בארה"ב וכל משפחתו נמצאת סביבנו.

אני עובדת כאחראית על תרומות וגיוס כספים באגודה האמריקאית לחקר הסרטן. לפני כן עבדתי בפדרציה היהודית, הנמצאת בעיר בוקה ראטון בפלורידה.

יש סביבך ישראלים נוספים?

בדרום פלורידה יש ישראלים רבים

(אולי מדי..) וכאמור, משפחתו של בעלי נמצאת לידנו, כך שנשמרת מסורת של ארוחות שישי וחגים.

יש משהו שאת מתגעגעת אליו וחסר לך מהקיבוץ בפרט ומישראל בכלל?

אני הכי מתגעגעת להווי הקיבוצי, כולם מכירים אותי ואת משפחתי ואני מכירה את כולם. יש משהו שנותן תחושה בטוחה מאוד ואף מנחמת כשאתה מכיר כל אחד ואחת בקהילה שלך. הגעגוע לישראל הוא השתקפות גדולה יותר של הגעגוע לקיבוץ – תמיד יש תחושה שכולם מבינים אותך אפילו ללא מילים ושניתן לסמוך כמעט על כולם. יש איזה צורך הישרדותי שיוצר את זה ואין כאן, בארה"ב. בנוסף, האוכל הישראלי המדהים חסר לי כאן מאוד. אני צמחונית מעל 20 שנים ואין ירקות ופירות כמו בישראל.

אמרסון וסבתא יהודית

כשאני שואלת מה טוב יותר בארה"ב, לעומת ישראל עליזה מספרת כי רמת החיים שם גבוהה מאוד – קל יחסית להיות בעלים של מכונית מצוינת, בית יפה וגדול, בגדי ותיקי מעצבים ועוד מגוון מותרות "שלא באמת צריך בחיים", לדבריה.

לסיכום, אני שואלת האם יש מישהו או משהו ספציפי שזכור לה מהקיבוץ. חוויה או מורה, טוב או פחות טוב, אבל משהו שכולנו כאן נכיר ונדע למה היא מתכוונת.

עליזה מציינת מיד את תמנע אופיר, אסתי בירן ועירית ארבל כמורות אהובות שהותירו בה זכרונות טובים מחוויית הגדילה כאן. בנוסף, הנסיעה המשותפת ליוון והעבודה המשותפת בגיוסים לפניה, היו חוויות שלא תשכח.

האמת? תאמרו לכל בן משק איחודניק, מעל גיל 30, את צמד המילים "גיוסים ליוון" ומיד יעלה באף ריח של רכז תפוזים מפריגת, תחמיץ ברפת או צלילי קרקור ההודים במשלוח לילי בהודייה. כשאנחנו נפרדות לשלום, אני צוחקת מאוד ממשפט הסיום שלה – היה נהדר ללמוד עם גדעון נהיגה בחדרה. הוא היה אלוף ולימד דורות של נהגים איחודניקים ולפעמים, אפילו היום בכבישי דרום פלורידה, אני נזכרת בהוראות שלו וחושבת מה הוא היה אומר.

*אחי, איפה אתה?