(הוקרא בטקס נטיעת הברושים ב"זולת מנגו" החדשה ליד האצטדיון)

גילוי נאות: התבקשתי על ידי ההפקה לכתוב מספר מילים, ואם אפשר גם להקריא אותן.
ואני, ברגע של חולשה, גם הסכמתי. עכשיו כולכם תסבלו ובשקט.
עכשיו על שנת בר המצווה הרבה כבר נאמר… ולכן לא ארחיב, מה גם, שזמנכם, כמו שלי, הוא די יקר. אז נתחיל, ביום זה, כשאנחנו שותלים שלושה עצים, בקצה המחנה. שלושה עצים, לזכרם של שלושה אבות, חברים, שהלכו לנו ככה, פתאום באמצע החיים. אסף, גלי ורונן.
אני רוצה לשתף אתכם בשלושה סיפורים קצרצרים, על שלושה אנשים מדהימים, כל אחד בדרכו ועל איך שהמקום הזה מחבר בין שלושתם.

רונן
בזמנו, כשהיינו ילדים, עבדנו במשק החי עד כתה ט'. בכתה י' שובצנו ע"פ בחירה לענפי הקיבוץ. אני הלכתי לעבוד בגד"ש, שם הכרתי את "פונצ'ו", שכולכם מכירים בתור רונן. עד היום זכור לי אותו יום, שבו פונצ'ו הגיע לעבודה, כנראה קצת חולה. מה זה חולה? הבנאדם היה גמור, אבל עדיין, לא ויתר. גללנו טפטוף באותו יום ב"קקון", ובשלב מסוים פונצ'ו, שהיה על הטרקטור, ירד ממנו, הלך הצידה ונשכב על הארץ. אני, שהייתי כולה נער בן 15, הלכתי אליו, "פונצ'ו, מה קורה?" שאלתי , והוא… "תן לי כמה דקות ואני חוזר". וככה היה. פונצ'ו נח, דקה שתיים, וחזר כמו גדול, לסיים את העבודה.
גלי
גולי, עבד באבוקדו, וגרירת מיכלזונים, או רכבת של מיכלים עמוסים באבוקדו, מהשטח אל הקיבוץ, היה מחזה רגיל בעונת הקטיף. גולי כהרגלו, היה עושה את הנסיעה בהילוך רביעי פול גז! אח"כ היו אוספים את הגלגלים שהתעופפו מהעגלות, ישר לתוך ארגז.
אסף
כשבחרנו ענפים בקיבוץ, "פסי" הלך לעבוד ברפת. הרפת שאנחנו רואים כאן לא רחוק, ומן הסתם היה עובר כאן, פעם ביום, יחד עם תומר, רודפים אחרי פרה או עגל שברחו מהעדר ועושים מהם צחוק.
עכשיו, כמו שאתם רואים, המקום הזה הוא סוג של צומת, אבן דרך. של זמן, של אנשים ושל הקשר שלהם למקום. כשאני רואה אתכם, אני רואה גם אותם, וכל מה שהיינו פעם, שחשבנו שאולי כבר אבד, איך שהוא מניץ ופורץ מתוככם, זה נותן לי תקווה וכח, שיהיה כאן, גם בעתיד, לא פחות ואולי גם יותר נחמד. אתם חבורה מגובשת ומדהימה. תמשיכו לחיות ע"פ האמת שלכם. ותמיד תדעו, שאנחנו ההורים, תמיד כאן בשבילכם.