הסיפור הזה זכה למקום ראשון בתחרות הסיפור הקצר, עמק חפר!

היום אימא תבוא.
רונן המדריך בפנימייה, אמר לי בארוחת הבוקר: "מזכיר לך שעוד מעט אימא שלך מגיעה לשיחה, כן, כל ההורים באים לשיחה על התעודה. אתה תחכה לה בשער, ותביא אותה אלי לחדר צוות בעוד שעה".
אתמול, בטלפון החדיש, אמר לאימא שלי: "כן אפשר לבוא ברגל, זאת לא דרך כל כך ארוכה. מהצומת, אולי שלושה קילומטר, ועוד אחד עד לכניסה לפנימייה. לא, אני לא יכול לקחת אותך, אני בבקרים עסוק נורא!
כאן יש אוטובוסים, כאן זה לא רוסייה!" הוא הפטיר וסגר את המכשיר בנקישה.
מחכה. אני כבר יודע שהיא תגיע מיוזעת מההליכה, היא לא רגילה, לחום, ללחות האיומה. גם יודע שהיא לא הבינה את ההסבר שלו, בשפה המהירה.
היא תהייה עייפה. עבדה הלילה במשמרת השנייה, כדי לצאת היישר מהעבודה, לפנימייה. מפוחדת, חוששת ממה שייאמר לה כאן בפגישה, לא יודעת כלום. כשהיינו שם, היא ידעה.
עכשיו פה, בארץ הזרה, היא כבר לא יודעת. איבדה את עולמה.
אני, יושב כאן בצל, למרגלות עצי האלון העתיקים ומחכה לה, בשער של הפנימייה הותיקה. החברים שלי מי"א, שרק לפני שנה היו כמוני חדשים, מגחכים כל פעם שהם רואים אותי, בבגדים שהבאתי משם, עם הנעליים החצאיות המצוחצחות מידי, השביל בשיער, בלורית סדורה. שירלי המדריכה הצעירה החדשה, אמרה לי בחיוך: "אוי, ואדים, ככה אתה נראה יורם נורא" , אני לא מבין מה זה, אבל אני יודע שזה לא משהו נעים. היא רוצה שאני אהיה כמו שאר הילדים.
הם כבר בג'ינס משופשף, חולצת טי גזורה וערימת שיער פרועה. אפילו אלכס, בחדר שלי הגיע מחופשת השבת האחרונה עם פירסינג בלשון ובגבה. מזל שאימא לא יודעת עם מי אני גר. שם, היא בטוח לא הייתה מרשה.
אלכס מגלגל את העגיל בהבלטה ומספר, כשהוא מחייך בלגלוג: "אימא שלי לא הבינה על מה חתמה, אמרתי לה שזאת חתימה לאישור לטיול של הפנימייה".
אני לא יכול לעשות לה, לאימא שלי, ככה.

הרוח של הבוקר עדיין נעימה, על הספסל בכניסה, מול השער של הפנימייה הנעולה, נזכר: ישבתי בחדר המנהל בבית הספר התיכון מספר 452. אימי נכנסה בחליפת הפסים, בחצאית הצרה, הרגליים שלה בגרבי ניילון מבהיקות, נעלי העקב האופנתיות שלה הדהדו על הרצפה. שיער הפלטינה שלה היה אסוף בקפידה על עורפה. כולה נחישות וכוח של אישה המכירה בערך עצמה.
המנהל בעצמו פתח לה את הדלת לגברת הכבודה.
הייתי כל כך גאה אז באמא שלי, בלה ליבשיץ, שהייתה שם, ראש המחלקה ללימודי מוזיקה קלאסית של האוניברסיטה. המנהל לחץ את ידה וקד לה קלות .
כשהתיישבה, אמר בהיסוס ונימה של חנופה: "גברתי, טעות את עושה, ילד כל כך מוכשר, לקחת לארץ זרה, רחוקה. מי ייחנך אותו שם? האסייתים הפרימיטיבים?
אצלנו הוא יהיה… "
"היי אתה שם" צועק לעברי השומר במדים שבשער הפנימייה "זאת אימא שלך"? "בוא, בוא תתרגם, זאתי לא מבינה מילה ממה שאומרים לה!"
מזל שאף אחד לא רואה כשהיא נותנת לי נשיקה. אני מריח ממנה עדיין את ריח הדגים שחתכה הלילה במחלקת הבשר בסופר המהודר.
היא אומרת לי בשפתה הרכה: "רק הספקתי להוריד את החלוק של העבודה, ורצתי לאוטובוס. כבר בשש וחצי הייתי בתחנה, איך אתה"?
בחדר הצוות הממוזג, אימא מתיישבת באנחה על הכיסא, שעליו הצביע רונן, מבלי שיקום לקראתה. המילים של פנינה, המחנכת הקפדנית, ניתזות במהירות מרגיזה. אני יודע שאני צריך עכשיו להקשיב כדי לתרגם לה כל מילה. אבל במקום זה אני מתבונן בה באימא שלי. בנעלים השטוחות האורטופדיות. זוכר שהיא התנצלה כשקנתה אותן:" שם לעולם לא הייתי נועלת כאלו מכוערות לעבודה, אבל הרגליים כל כך כואבות, כל היום בעמידה". שערה סתור, חולצה רחבה מכסה על מכנס פרחוני מיושן "הרי אני לובשת חלוק, מי רואה? העיקר שיש פרנסה" כתמים רטובים של זיעה מתחת לזרועה.
זאת היא אימא? גברת ליבשיץ, שאתה ירדתי מהמטוס לפני פחות משנה?
קול המחנכת חותך את מחשבתי: "והכי חשוב ואדים, שתספר לאימא כמה יפה ניגנת בטקס קבלת השבת של הפנימייה, יש לך כשרון, היא חייבת להמשיך לשלם את שיעורי הנגינה" .
אני מתרגם בהיסוס, מילה למילה.
פנינה שואלת: "את מבינה"?
" כן מבינה קצת", מחייכת אימי בגאווה, ומוציאה ממחטה מיושנת, מנגבת פנייה מהזיעה, ומזווית העין דמעה.
ללא טרוניה היא מוסיפה: "עכשיו אני הולכת, עוד מעט שוב עבודה. הרבה דרך, כמה דרך אני עושה".
שירו של יצחק אורפז שימש השראה לכתיבת סיפור זה.
*כשתבוא אימי
כשתבוא יהיו רגליה נפוחות מהדרך /אני יודע כמה דרך.
התקנתי לה נעליים גדולות /בלא מידה.
(יצחק אורבך אורפז )