במאמרו המפורסם "אבל ומלנכוליה" מתאר זיגמונד פרויד בשכנוע רב את תהליך האבל, החל בהכחשה לא-מודעת של מות האדם היקר, וכלה בהשלמה ובהסתגלות מחודשת לחיים, איטית ומיוסרת ככל שתהיה.
אבל מה עושה משפחה שיודעת שמות בנה בקרב יכול וצריך היה להימנע? שרצף כשלים של מפקדים גרם למותו? הרי שתהליך עיבוד האבל, כפי שמתאר אותו פרויד, שוב אינו תקף כאן. חייהם אינם נעים בין הכחשה להשלמה, בין הרחקת האמת להרכנת ראש, אלא בין צעקה גדולה לאיפוק בלתי נסבל.
במשך רוב חיי לימדתי את עצמי, גם למען הורי, להתהלך בזהירות סביב הפצע הזה, שלא להכאיב יותר מדי. לפסוע לצד האסון הנורא שקרה לנו, אבל לא בתוכו. מתוך ידיעה ודאית שהעיסוק בו משמעו כאב שלא ניתן לשאתו.
שנים חלפו. הכאב ואיתו גם הכעס הפכו שתוקים יותר ויותר.
אבא אכל את עצמו מבפנים, אמא בכתה בסתר, האסון הפך לזיכרון, הכאב לצלקת עמוקה, ויאיר, אחינו, לתמונה מחייכת.
עד שבא החלום הבא:
מקום לא ידוע. אתה יוצא אלי מסמטה חשוכה שבין שני בתים. אתה רזה וחיוור, שערך ארך מאד, מדֵיך דהוּ. אני נרגש, ניגש אליך לחבק אותך. ידיך רפויות, אינך מחזיר לי חיבוק. "איפה היית", אני שואל, "כולם מחפשים אותך". "מי?", אתה לוחש, פניך נפולות, ידיך שמוטות, ואני ממשיך לחבק.
"בוא איתי הביתה" אני מפציר בך, "מחכים לך שם". "טוב לי פה", אתה אומר. לרגע אני מתעורר, אומר לעצמי, טוב לו. איזה בר מזל אני שמצאתי אותו. "שלא ידעו שאני כאן", אתה מוסיף, "זה סוד שלך ושלי". אני מתקרב אליך לחיבוק נוסף, אתה נרתע. "אני סומך עליך", אתה אומר ומתרחק, " אני סומך עליך".
באותו בוקר אני קם מאושר. נתמלא גאווה שאני איש סודך. יודע שמעכשיו אני יכול לבקר אותך במקום המיסתור שלנו. הנה, אחרי שנים רבות, כשההורים כבר אינם בחיים, שוב אתה שב אלי בחלומות. והחלום אמנם חוזר על עצמו שוב ושוב.
בדיוק באותן מילים, בדיוק אותו חיבוק, אותן ידיים שמוטות. רק פניך הופכות חיוורות מפעם לפעם, עיניך חלולות, מדיך מוסיפים לדהות. "אני סומך עליך. אני סומך עליך"… "עלי אתה יכול לסמוך".
ואז, כמתוך צו פנימי, אני מתיישב ומתחיל לכתוב. וברור לי שבעצם הכתיבה, אני משמר את האסון חי ומועצם ומוחשי וצורב ככל שאפשר. כל מה שהיה "לא" עד היום הופך ל"כן". כן לדעת, כן לגעת, כן לדבר, כן לצרוח, כן לחשוף את השקרים, כן לנגוע בפצעים הפתוחים.
חשוב לי להדגיש שלקחתי לעצמי את החירות לשנות את רוב הפרטים. הרבה אנשים עדיין חיים בסיפור הזה, והרגשתי שכך עלי לעשות, וגם להצהיר על כך. סיפור המשפחה במחזה אינו הסיפור שלנו, אבל מתכתב עם הסיפור שלנו. סיפורה של משפחה שיודעת את מה שלא רצו לספר לה. "יודעת", כי שמעה בחצי פה, חצאי אמיתות, יודעת שמותו של בנה היה כרוך בסדרה של כשלים. משפחה שרואה מול עיניה את הקצין שנטש את הטנק של בנה, רגע לפני שעלה הטנק בלהבות על כל לוחמיו. משפחה שלא רצתה לשאול שאלות, אבל התשובות טפחו על פניה בזו אחר זו, מבלי שיכלה להכילן.

מימין: יאיר, גדי (מחזיק דגל ישראל), עומרי