הלכנו עם הילדים לנטוע צמח ועץ בטקס ט"ו בשבט ליד האורווה החדשה. היה ממש נחמד, מאורגן ונעים. נכחו כ- 70 ילדים ומבוגרים (מתוך 1,200).

לפני כשבועיים התקיימה שיחה פתוחה במועדון של אדית, אודות נושא שלכאורה עורר אמוציות רבות – האם לומר "קדיש" בטקס יום הזכרון בקיבוץ. נכחו כ-30 אישה ואיש (מתוך 1,200) רובם המכריע בגילאי 70-80.

למתבונן מהצד, נראה כי ככל שהולכת ותופחת "הקהילה" המתגוררת בתצורת "הקיבוץ המתחדש", הולכים ופוחתים בהתאמה הנושאים המשותפים לכולה / מרביתה / לפחות חצייה / רבע ממנה / עשירית ממנה או נושאים המסוגלים להביא בצורה פיזית להתכנסות של יותר מכמה עשרות אנשים. זה מופיע בפרמטרים שונים של החיים פה – כמו למשל, אותה תופעה של חוסר כרוני במתנדבים להכנת חגים שכבר הביא לביטול אירוע מרכזי בשנה שחלפה.

"אבל יש את שבועות", יזדעקו הטהרניות/ים. "יש את שבועות, שם מתכנסים כוווולם על הדשא הגדול וחשים תחושת קהילתיות חמה".

בסדר.

הגודל התופח של האוכלוסייה, בצירוף צורת החיים במאה המשונה בה אנו נמצאים, מביאים לכך כי הפרט בקיבוץ (ובעולם כולו) הולך ומתנתק מהעניינים הכלליים ומקסימום, אם רוחו טובה עליו והוא במוד של התנדבות, יזרוק כמה טוקבקים ברשתות החברתיות ויחוש כי מילא כך את חובתו הכללית.

בהגדרת המילה "קיבוץ", מופיעים הפעלים של "איסוף" וגם "כינוס". כאן, בגח"א, מתקבל לעיתים הרושם כי פשוט התכנסו כאן כמה מאות של אנשים שהמשותף ביניהם הוא (?)