אי שם, בשום מקום, לפני מאה שנה, הוקם ישוב.
גבריאל גרסיה מרקס כתב את אחד הסיפורים הכי טובים שקראתי בצעירותי:
"מאה שנים של בדידות" הוא ספר שקשה בתחילה אך אי אפשר לעוזבו עד סופו. סיפורי רכילות, סקס, חושניות והמון אידאולוגיות ואמונות תפלות.
סיפור הקיבוצים שהוקמו בשנות המאה ה-20 לפי מאה שנים, בפלסטינה/ ארץ ישראל הוא אותו סיפור שנכתב על מקונדו בקולומביה: סקס, סמים, אלכימיה, אידיאולוגיה ואמונות תפלות. הצבעים והריחות נוטפים לכל עבר.
אחד מחברי, שאפרו פוזר על קברי אבותיו, סיפר שהקיבוצים הוקפו בגדרות תיל, אין יוצא ואין בא, עד אחרי מלחמת ששת הימים כשהגיעו ילדי וילדות הפרחים. אז נפתחו השערים והגדרות נפרצו. הנערות השילו חזיות וחגגו עם בני המקום. הדלתות נפתחו לנו רק כשיצאנו עם "תרמיל, סנדל ובלי מקל". המאה שנים של בדידות תמו, מקונדו הפכה לארץ זבת חלב ודבש, סקס, סמים ורוקנרול. הקיבוצניקים גיבורי ששת הימים ויום הכיפורים היו סחורה מבוקשת בכל היקום.
בעת ההיא היו הקיבוצים חיים כמשפחה אחת גדולה, הילדים שנולדו לא ידעו מי הוריהם האמיתיים ומפני כך, היו אח ואחות מבאים ילדים שהיו פגומים, לא אפויים, רק האמהות ידעו מי אח ואחות מאבות שונים. חוקי הממזרות לא עברו את הגדרות, השוויון היה מוחלט.
מי שלא קרא את הספר, יכול לצפות בסדרה בנטפליקס.
Share this post
