יואב מורג עוזב את ועדת התכנון – והוא מצליף בכולנו על קוצר הראות ואוזלת היד.

"לא קיבוץ" – מדרכות ב-90 מעלות, תאורה אימתנית וגינון בלתי נגיש

לא מזמן מצאתי בתיבת הדואר תזכורת לכך שאני כבר יותר מדי זמן בוועדת תכנון. זו הייתה הזדמנות טובה להוציא מהמגירה את מסמך הפרידה השוכב שם כבר מעל שנתיים ולעדכן אותו. כיוון שהכתבה הזו היא (ברובה) ביקורתית, חשוב לי לומר כבר בהתחלה:

1. זה לא אישי. לבעלי תפקידים יש השפעה, אבל האחריות היא ציבורית ולכן, חשוב לי לפנות קודם כל לציבור ולהפנות את תשומת הלב למה שקורה בשטח ולא פחות חשוב – למה שעתיד לקרות.
2. אני לא תיאורטיקן. העניין והידע שלי בתחום נובעים אך ורק מזה שגדלתי כאן ואני מתכוון לחיות כאן עם משפחתי. יש אמנם ביסוס תיאורטי נרחב לדבריי, אך אם אני מזכיר אותו, זה רק כדי להדגיש שאנחנו לא צריכים לקבל את דעת הקבלנים והמהנדסים המקומיים כ"גזרת שמיים". יש מספיק נסיון מעשי מקיבוצים אחרים המראה שאפשר לעשות דברים אחרת.

בעלון זה אפרט חלק מהנושאים התכנוניים שמדאיגים אותי ובעלון הבא אתייחס לנושאים ארגוניים הנוגעים לעבודת וועדת תכנון והתנהלות הקיבוץ בכלל (המדאיגים לא פחות) ואציע פתרונות.

תנועת מכוניות בקיבוץ 

הסיבה בגללה נכנסתי לוועדת תכנון הייתה תקווה שניתן לתקן את תכנית שכונה ב' (בה אני גר) כדי לייצר מודל קיבוצי "ישן" במסגרתו המכוניות מורחקות מסביבת הבתים. השכונות החדשות תוכננו על פי המודל הפרברי הסטנדרטי: כבישים רחבים וישרים, מוארים בחוזקה, גינון ציבורי מצומצם שאינו מאפשר תנועה רגלית בתוכו וחניות צמודות לבית. מכונית חונה בסמוך לבית היא דבר נוח, שיש לו מחיר שרחוק מלהיות כדאי. המחיר של המטרים האחרונים, בפרט, הוא גבוה מאוד. לו היינו מוכנים לוותר על המטרים הללו, היינו מקבלים חזרה סביבה שונה לגמרי מבחינה תכנונית בה המכוניות מופרדות ממרחב המחיה.

הקיבוץ הישן הוא מופת תכנוני. תילי תיאוריות נכתבו על הנושא והרקע ההסטורי שלו, אבל למי שגדל בסביבה הזו, יש ידיעה מיד ראשונה של הפלא שנוצר במקום בו מתאפשרת תנועה רגלית חופשית ובטוחה במרחב מוצל, מגונן ובטוח. המודל הזה מהווה השראה לתכנון פארקים, ערים וישובים בכל העולם.

המודל הזה הוא מה שרציתי עבורי ועבור משפחתי כשבאתי לחיות כאן. הוא לא רק העבר שלנו אלא גם העתיד ואין לי ספק שהוא נכון ומודרני יותר מהמודל הפרבר, ובניגוד לו, הוא מאפשר צמיחה וגידול של הקיבוץ והקהילה. זה לגיטימי לדבוק במודל הפרברי, אבל זה כבר עיוורון לנסות לאכוף אותו על הקיבוץ הישן. כבר עכשיו יש מצוקת חניה בשכונות רבות וזה צפוי להחמיר כאשר משפחות צעירות יותר נכנסות לאזור. הפעולות שאנחנו עושים גורמות לרוב עוד נזק:

הרחבת חניות וכבישים מעודדת תנועת רכב, מחריבה עצים וגינון ועל-ידי כך מרחיקה תנועה רגלית.

בניית חניות לא מסומנות לאורך הכבישים במקום מגרשי חניה מרכזיים, מעודדת חיפשו חניה "על היעד", מה שמייצר תנועה מסוכנת, עם פוטנציאל לחניות לא חוקיות וסכסוכים. פיזור מחסומי פלסטיק כעורים ו"במפרים" על הכבישים הרחבים והישרים שהרגע סללנו הוא אבסורד ומריחת טיח על הבעיה.

אלו השקעות מיותרות, המאלצות אותנו לחזור ולשפץ מקומות שוב ושוב ככל שהעומס גובר, ממש כפי שקורה עכשיו ליד מתחם הרווחה.

שינויים עתידיים, חברתיים (עבודה מהבית) או טכנולוגיים (רכב שיתופי ו/או אוטונומי) יכולים לשנות את המצב הנוכחי, אבל אין סיבה להמתין להם. אנחנו לא יכולים לחזות את העתיד, אבל יש לנו את הזכות לתכנן אותו לפי מה שאנחנו רוצים שיהיה ולא להיסחף אליו לפי תכתיבים של קבלנים ופורצי גדר.

קיבוץ

אין זה נכון ש(רוב) הסוסים ברחו מהאורווה. ישנו מצב מסוים, אך הוא יכול להיות הן הרבה יותר גרוע והן הרבה יותר טוב, בכפוף למה שנעשה או לא. יש הצעות מעשיות:

שלב ראשון-

• הקפאה של הרחבת כבישים וחניות בקיבוץ הישן, למעט מקרים מיוחדים (נכים וכו').
• סימון חניה אחת למשפחה בטווח מינימלי.
• שיפורי בטיחות לצמצום תנועת רכב שאינו של דיירים (חסימה קבועה של כבישים המשמשים לחציית הקיבוץ)
• השקעה בשיקום הנוי ואפשרויות תנועה לא רכובה במקומות שבנייה חדשה החריבה.
• סבסוד קלנועיות ואופניים, בניית סככות לקלנועיות ואופניים ליד מגרשי החניה.
• חיזוק מוסד "נהג בית".
• אכיפה נגד חניה לא חוקית ומסוכנת.
• קיבוע אזור החינוך כאזור ללא רכב (כפי שהוא כיום, בזכות עבודת צוות זה"ב בעבר).

שלב שני

• לשאוף להתאים את התכנון (בשכונה ג') והביצוע (של א'-ב') לקיבוץ הישן: הצרת וחסימת כבישים לטובת מדשאות מרכזיות והעברת חלק מהחניות למגרשי חניה מרוכזים ויצירת המשכיות טובה יותר בין השכונות לקיבוץ הישן.

פרטי ביצוע

כידוע אלוהים הוא בפרטים הקטנים. ארחיב על הסיבות לכך בחלק השני, אבל אחת הבעיות בוועדת תכנון היא העדר דיון ומעקב אחרי פרטי הביצוע, מה שמוביל בשטח לביצוע המדיר ומצמצם את הולכי הרגל, נוסעי הקלנועית והאופניים. מדרכות צרות, עמודי תאורה לא מתאימים, מדרכות הפונות בזוויות ישרות, פגיעה שלא לצורך בעצים, בניית כבישים מאולתרים ללא מדרכות או גינון ועוד אינספור דוגמאות ממחישים את הצורך להדק את הפיקוח הציבורי על הביצוע בשטח.

שמירת נכסים תוך כדי פיתוח העתידי

תוכניות הפיתוח לטווח הארוך מוחקות נכס ייחודי, שהוא משק ביה"ס ("לגעת בחיות") והאורווה. אלו הם אזורים חקלאיים בעלי זיקה חינוכית הצמודים לשטח שפרירים שגם בתב"ע החדשה מיועד לחינוך. למרבה הצער, באותה תב"ע בחרנו למחוק את רובו של משק ביה"ס ולייעד אותו לבניית שכונה (הוא לא מהווה חלק משמעותי של השכונה). בנוסף לכך, תוכנית האב שלנו מאפשרת לכבישים חדשים ומרכזיים יחסית לחצוץ בין האורווה לשפרירים. זה קוצר ראות. שמירה של השטח הזה כיחידה רציפה תאפשר בטווח הקצר לשמור את האורווה ולגעת בחיות הנפלאים ובטווח הארוך להחזיר אותו לייעוד חקלאי-חינוכי. מעבר לכל תכנון כזה או אחר, זהו נכס המהווה חלק משמעותי מההיסטוריה הקצרה שלנו פה וזו ברבריות להחריב את המעט הזה.

פנינת טבע מצפון-מזרח

לסיום, נקודה קטנה, אבל יקרה לליבי: עם הקמת שכונה ג' יש לוודא שהאזור הטבעי הצמוד לבית הקברות מצפון מזרח נשמר כיחידה אחת פתוחה למרחב, עם צמחיה טבעית, שבפיתוח עדין ונכון יכולה להיות פארק טבעי צמוד לשכונה. זה גם אחד האזורים הטבעיים האחרונים בסביבה שלנו והיחיד שצמוד לקיבוץ. עד כאן לגבי חלק מהנושאים התכנוניים שעל סדר היום. בעלון הבא אגע בנושאים ארגוניים.