אחת לשבוע בערך אני נוסעת בשעות אחה"צ לתל אביב ללימודים.

בשבועיים האחרונים הנהיגה הייתה פחות קלה –
חלונות הרכב התכסו באבק והגשם שירד הצליח רק ללכלך את החלונות עוד יותר.
"למה הלכלוך הזה כל כך מטריד אותי? הרי אני רואה לא רע את הכביש "חשבתי על זה.
נראה כי הבעיה טמונה בכך שאני חוששת ממה שאני לא רואה. שמא יש משהו שאני אמורה לשים לב אליו ובגלל האבק פספסתי. זה באשר לחוויות הנהיגה. חזרתי בשלום תודה!
מטפורה זו יכולה להסביר מדוע התעקשתי להעלות את השאילתה שלי בפני המועצה.
בשלושה חודשים שעברו מאז ביקשתי הבהרות לשאלות שאני חשבתי שהן לגמרי לגיטימיות,
נתקלתי בתגובות קצת בלתי צפויות, וגם כאלו שניסו לשכנע אותי להוריד את העניין מסדר היום.
רק אז התחלתי להבין שאולי יש דברים שאני לא… יודעת /מבינה/ רואה?

התשובות ששמעתי במועצה הבהירו לי שיש פה כמה נושאים שכדאי מאוד ללבן ולדון עליהם בפומבי, לאו דווקא בנוגע לפרויקט זה או אחר אלא כקביעת דרך להתנהלות עתידית.
למשל, בעיני חשוב, שכל שינוי ייעוד של מבנה ציבורי יעבור גם לאישור המועצה. לא מספיק לדון בפורם כזה או אחר של מתעניינים או אינטרסים. גם אם כולם מסכימים, ומחייכים, חשוב לקבל אישור ותמיכה מהציבור. ציבור אוהד ומתעניין יהווה רוח גבית ולא רוח נגדית.
כן, לדעתי תמיכה ציבורית היא חשובה ולעיתים קרובות תורמת להצלחה.

מה עוד? חלוקת משרות!
יש פה מערכת של משאבי אנוש שמפרסמת מכרז על כל תפקיד ומשרה פנויה החל מעובד לחדר האוכל דרך מנהלי ענפים. מכרז גם מגדיר את התפקיד, קובע את מסגרת העבודה, והמשכורת המשולמת עבורה. על אחת כמה וכמה זה חשוב כשמדובר על משכורת שמשלמת הקהילה – ז"א אנחנו! לא תקין לדעתי לאייש תפקיד ללא מכרז. שוב, בעיקר בגלל "מראית עין"* נכון, כדי שהמלעיזים לא יאמרו שיש פרוטקציה, ושחיתות וכד'.

יש עוד נושאים אבל הנקודה הובהרה.
בהחלט יש לי ציפייה שחברי המועצה ייזמו דיון על התנהלות עתידית. כמו כן אני מקווה שישכילו לעקוב מקרוב ולהבטיח שמה שנאמר בקול רם במועצה האחרונה אכן יקוים.
בנוסף, מעט מצטערת על האדישות של רוב הציבור למה שמתרחש ממש לנגד עיניו. על אף שבעידן הנוכחי, שאחרי סנודן, כבר קשה להסתיר דברים. מי שבקיא ברזי המחשב האינטרנט יודע להשיג את המידע שחשוב לו. אבל מסתבר שרבים לא יכולים ולא יודעים. אולי נכון לפרסם בדף המידע השבועי פרוטוקול מקוצר מדיוני המועצה? רק כדי שלא יגידו "לא ידענו".

סוף דבר: ביום רביעי לפני הנסיעה השבועית לתל אביב נכנסתי עם הרכב למכונת שטיפה בתחנת אלונית. זו הייתה חוויה כיפית ממש – לשבת ברכב כשהמברשות והמים מנקים אותו.
והנה, שוב אפשר לראות בבהירות ולא לחשוש ממה שבלתי נראה. כמו בשיר של יענקלה רוטבליט:
"צר היה כל כך /הייתי אז מוכרח /לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו /אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף."
בבקשה, הנהלת הקהילה, תדאגו שלא אצטרך "לעוף" כדי לראות רחוק, והמשימה שלכם היא להיות ולפעול באופן שקוף.

בהצלחה!