רחל עובדת כיועצת חינוכית בבית הספר היסודי "עמל" בכפר יונה, וזו השנה השביעית שלה בתפקיד ובביה"ס. בית הספר הוא מוסד וותיק בן 70 שנה, והוא ממוקם בחלק הוותיק של העיר. בכפר יונה קיימים שלושה בתי ספר יסודיים נוספים, וכ-30% מהאוכלוסייה הם ילדים עד גיל 14.

נסי להסביר את תפקיד היועצת החינוכית:

תפקיד היועצת לסייע לתלמידים למצות את הפוטנציאל בתחום האישי, החברתי והלימודי. מדובר בתפקיד מורכב, הנוגע לכל המערכת: לפרטים (תלמידים ומורים), ומערכתיים: הנהלה, הורים, הנהלה יישובית. המטרה של התפקיד הוא להגיע לאקלים מיטבי בבית הספר, בו תהיה תקשורת רב כיוונית בין הגורמים השונים ויצירת סביבת עבודה בה שורר אמון בין כל הגורמים.

מעט על ביה"ס והיישוב:

בכפר יונה מתגוררת אוכלוסייה מעורבת. חלק מהיישוב הישן הם אנשים שורשיים עם חיבור למקום ולאדמה, והחלק החדש מאוכלס משפרי דיור מהאזור, שחיפשו מקום בו ניתן לרכוש בית צמוד קרקע במחיר סביר. מדובר באוכלוסייה שהגיעה בעיקר מנתניה ומקיבוצי ומושבי הסביבה.

כפר יונה הוא ישוב מאד וותיק ויש בו אוכלוסייה מתחדשת ומגוונת, ועדיין אין לו צביון אחיד. הנהגת היישוב, וביה"ס בתוכה, מנסים להטמיע שורשים למקום.

בפברואר 2014 קיבלה כפר יונה מעמד של עיר (20,000 תושבים), ומורגש שינוי בגישה (שהתחיל עוד קודם), מאינטימיות ודגש על וותיקות ושורשים ל"הרחבת פנים". היום כולם רוצים להיות פעילים ולקחת חלק בהתוויית הכיוון.

הקשר בין ביה"ס לקהילה ולעירייה:

חלק מהעבודה השוטפת היא בשיתוף העירייה, והרבה החלטות נלקחות כהחלטות יישוביות, שלא מיועדות דווקא לביה"ס, אבל אנחנו לוקחים בהן חלק. בהתחלה אנחנו משתתפים במערך קבלת ההחלטות, ובהמשך בהפנמתן בקרב תלמידי ביה"ס.

כך למשל אנחנו עוסקים עכשיו בפרויקט "עיר ללא אלימות", המשותף לכל בתי הספר ביישוב. כחלק מההתמודדות עם הנושא, יש צורך בשיתוף פעולה של ההורים, ואנחנו מנסים לערב אותם ככל שניתן. קיים וועד הורים מוסדי, ואנחנו מנסים ליישב את מאבקי הכוח באמצעות יצירת תקשורת ישירה עם המתנגדים. המנהלת החדשה של ביה"ס מתווה דרך של שיתוף פעולה עם ההורים, כי כשמאפשרים להם לקחת חלק, הם לוקחים אחריות.

המוטו של ביה"ס הוא "אפס סובלנות לאלימות", כשהכוונה היא לאלימות פיזית, מילולית ו-וונדליזם. בתקרית האלימה הראשונה יש שיחה עם הילד, בשנייה מזמנים את ההורים ובשלישית הילד מורחק.

 איך הגעת למקצוע?

הייתי גננת במשך 21 שנה. במהלך השנים למדתי ייעוץ חינוכי לגיל הרך, אבל רציתי לעשות תואר שני בתחום החינוך, ובחרתי בייעוץ חינוכי.

במהלך הסטאז' שעשיתי בבי"ס בחדרה, ראתה אותי המפקחת והזמינה אותי לראיון, והתקבלתי. הכול קרה מאד מהר. לא תכננתי עדיין לעזוב את הגן, אבל נפתח בפני חלון הזדמנויות, ורציתי לנצל אותו.

כל השנים שלי בגן היו בתוך חממה, אהבתי את הילדים ואת הצוות המדהים שהיה לי. העבודה בגן הקיבוצי היא סביבת עבודה מאד טובה מעצימה ומעשירה ואהבתי אותה מאד, והמעבר היה לי לא פשוט.

הלכתי למקום חדש, עם אנשים חדשים, כללים חדשים, שפה חדשה – זה היה שוק. הייתי צריכה ללמוד טרמינולוגיה חדשה של בית ספר ולא היה מי שיכניס אותי לעבודה, ומדובר (אז) בבי"ס שהיו בו 650 ילדים, ואני יועצת חינוכית אחת. קשה להגיע ל-650 ילדים.

בנוסף לכל אלה, נכנסתי לתפקיד לאחר שנה מאד קשה של ביה"ס, של שיפוצים ושבר בין ההורים לביה"ס, המנהלת פרשה, והוחזרה המנהלת הקודמת, ובתוך כל הכאוס הזה הייתי צריכה למצוא את דרכי בעצמי.

האם את גם מעבירה שיעורים לילדים?

אני מלמדת כישורי חיים: חינוך מיני, ניהול כעסים, חברויות, רגשות. מכיוון שמדובר בבי"ס שבו לומדים 800 תלמידים, והיום אנחנו שתי יועצות, אין דרך להיכנס לכל הכיתות. אנחנו ממפות את הכיתות ואת ההרכב החברתי שלהן, ובוחרות להיכנס לכיתות שבהן קיים הצורך הגדול ביותר: מורכבות הכתה, מחנכת שצריכה עזרה בהחזקה או ניהול כיתה או מחנכת חסרת ניסיון הזקוקה לתמיכה.

מה הקושי שאיתו את מתמודדת?

המערכת מתקשה לתת מענה מתאים לכל התלמידים. מספר התלמידים בכל כתה גדול ואין מקום להרבה סוגי מענים לילדים שונים.

בעקבות חוק השילוב, מרב המשאבים ושעות העזרה של תמיכות מקצועיות שבית הספר מקבל מנותבים אל מעט ילדים הזוכים בשעות אלו. ליתר ילדי בית הספר משתדלים מאד לתת מענים נוספים כמו שעות פרטניות או שעות "אופק חדש" בידיעה שהן לא שעות של הוראה מתקנת.

לא פעם אני יושבת מול זוג הורים, מבינה את המצוקה והדאגה שיש להם לילדם ויודעת כי למערכת יש קושי אמיתי בלתת את המענה המיטבי לצרכי ילדם.

 מהו חינוך קיבוצי בעיניך?

חינוך קיבוצי כפי שאני חוויתי בעבודתי בגן דולב ודרך גידולם של עדי, מעיין ורועי, הינו חינוך המאפשר למידה משמעותית במגוון עשיר של התנסויות המוטמעת בילדים בדרך של חוויות. חינוך קיבוצי שם את התהליך והדרך לפני התוצאה. הוא רצף של מערכות חינוכיות בעלות זיקה אחת לשנייה. הוא מחבר וקושר את ילדיו למקום ולקהילה בדרכים מגוונות של עשייה: בשגרה, בחגים או בפעילות מיוחדת, ולי הייתה הזכות לקחת בו חלק גם כעובדת וגם כהורה.

 סכמי בבקשה…

עבודה חינוכית אמיתית היא בגן, וכשאני חולמת בלילה על עבודה, זה על העבודה בגן. אני צוחקת עם יואל והילדים על כך שעזבתי את הגן אך הוא עוד לא עזב אותי…

ילדי הגן הם צמאי דעת, חכמים, סקרנים ואינטליגנטים, והעבודה איתם הייתה חוויה. הייתה לי אפשרות לעשות איתם תהליך שלם וארוך ומאד אהבתי אותה. היום העבודה מאד מגוונת, מספקת, מעניינת ומאתגרת, אבל מדובר בסוג אחר של עבודה. אני עובדת בדרך כלל על הילד וסביבו ולא עם הילד, והקשר הישיר חסר לי.

עם זאת, אני שמחה שיש לי עוד הרבה כוח לעבודה החינוכית. אני נהנית, הולכת לעבודה בשמחה ומרגישה שהיא ממלאה אותי. הקושי הגדול הוא שאני מתנתקת מהקיבוץ, ואני כבר לא מכירה את הילדים בשבילים, פעם, דבר כזה לא היה יכול לקרות לי.

ובנימה אישית

לפני מיליון שנה, רחל ואני היינו שכנות בבתי הקומתיים של החיילים, ועם הזמן התחברנו. הלכתי אתה לפגישה במזכירות, בה היו אמורים לעדכן אותה האם אושרה בקשתה לצאת ללימודי הוראה לגיל הרך. כשנפגשנו לראיון, הזכרתי לה את הישיבה ההיא. היא סיפרה שתמיד ידעה שתעסוק בחינוך, וסיפרה שהיא זוכרת את הישיבה ההיא עד היום, מי נכח בה, איפה ישב ומה אמר כל אחד.

אני לא נכנסתי לישיבה אלא חיכיתי מעבר לדלת, עד שהיא נפתחה בסערה, ורחל יצאה מהחדר עם עיניים בורקות וחיוך מאוזן לאוזן, והשאר היסטוריה.