לתפוס שעה בלו"ז של המנהל העסקי של גח"א, קשה יותר מאשר להשיג פגישה עם מפקד חיל-האוויר הישראלי. אחרי שצלחתי את המשימה והשחלתי עצמי ללו"ז הצפוף שלו, שאלתי אותו על סוגיות פיננסיות ומהותיות כאלו ואחרות, העומדות כעת על הפרק וילוו את החיים פה בשנים הקרובות

יש אנשים שמהרגע שאתה מתיישב מולם, אתה יודע שיהיה מעניין ונעים ולא משנה על מה תדברו. יעקב סיזל, המנהל העסקי של גח"א, הוא כזה – 90 שניות מהרגע שהתחלנו לדבר, מצאנו מכר משותף וכך גם בהמשך השיחה: כל מה שהוא אומר חד, ברור, חף מהתייפיפויות או סנטימנטים והוא מצליח להעביר ולהבהיר כל נקודה.

"אני קם בשמחה כשאני בא הנה", הוא עונה כשאני שואל איך לו בגח"א. "ברור שיש ימים בהם המתחים גדולים אבל הסך הכל הוא טוב". אז אחרי שווידאתי שטוב לו, אני שואל אם יש לקיבוץ מספיק כסף כדי לממן את השיוך.

"הקיבוץ לא צריך להביא כסף", הוא מטעים ומבקש לנתץ את הפרדיגמה. "חברי הקיבוץ צריכים לשלם על השיוך, כי הרי זה הרכוש שלהם אז מה פתאום שהקיבוץ יביא כסף? מדובר בעטין שלא נותן יותר חלב. ימי התהילה בהם גח"א קיבל כספים רבים מהפיצויים, או מההכנסות הגבוהות שהיו בשעתו לפריגת, עברו וחלפו, כך שהיום אין לקיבוץ מקורות הכנסה משמעותיים".

טוב, אני חושב שהבנתי ואני שואל מה עדיין מכניס היום כסף לקופת "הקיבוץ המתחדש" שבכל זאת צריך להחזיק מערכת. "יש רפת, יש מטעים הכוללים הדרים ואבוקדו וגד"ש, יש את 'לב הפרדס', המרכז המסחרי שמכניס כסף מהשכרות, שחלקן עדיין בלתי מוסדרות, כך שבסופו של דבר חוזר למנהל סכום של שני שליש מהכסף הזה. כל מה שמניתי נותן בשנת עסקים כשבעה מיליון ש"ח".

נו, אני שואל – וזה מספיק? לא מספיק? באמצע? כרגיל, לסיזל יש תשובה וחדה שלא מותירה ספק. "לפי דעתי, הקהילה פה חיה מעבר ליכולותיה", הוא פוסק. יש דוגמאות? אני תוהה. ברור שיש לו דוגמאות.

"למשל, מחזיקים פה תרבות בחצי מיליון שקל בשנה. אני מכיר את קיבוץ יקום שם מוציאים על זה 200,000 ש"ח בשנה ויש גם את חרב לאת שמוציאה 40,000 בשנה. הטיפול בחתולים בגח"א עולה לקיבוץ 120,000 שקל בשנה ועד לחודש שעבר שילמו פה מעל 600,000 ש"ח בשנה על מגורי החיילים. כשאני מביע את דעתי שהתנהלות כזו היא מעל היכולות, עונה לי חבר ותיק – 'ככה בוחרים לחיות פה'. אז אני שואל, האם זו הדרך בה כל אחת ואחד חיים ומתנהלים במשפחתם הפרטית, או ששם החשבון הוא אחר ומונע משיקולים רציונליים?".

כן, הוא חושב שבמידה רבה, אין "אבא ואמא" לכסף פה. "לדעתי, אם היו מפעילים פה מודל חלוקת רווחים ולא מסבססדים על ימין ועל שמאל, אנשים רבים היו לוחצים להתייעלות, אבל זה לא כך וזו בעייה".

מצד שני, הוא חושב שלא אמורה להיות בעייה בתחום הפיננסי של השיוך. "כל הנושא של השימושים החורגים והתשלום עליהם, זה לא מה שיפיל את השיוך. החבר ישלם 3.75 אחוזים והקיבוץ, כאמור, לא צריך לשלם על פעילות נדל"נית של חבריו. אני נגד 'לקנות אנשים בכסף' כי הקיבוץ לא עושה טובה לחבר, משום שהקיבוץ השיתופי איננו עוד".

הוא מדגיש את הצורך להזדרז. "ההטבה לקיבוצים איננה נצחית. זה עלול להיעלם יום אחד וגם ככה, בזבזתם פה בערך שש שנים יקרות, תרתי משמע, כשלא התחלתם את התהליך ולעומת זאת, ערך הקרקע לא עוצר ומחכה אלא ממשיך לעלות כל יום בצורה מטורפת, אבל זה חלב שנשפך ותמיד טוב יותר מאוחר מאשר לעולם לא".

הוא חושב שגבעת חיים איחוד מקום נהדר. "יש לכם פה גן עדן. איכות חיים שאין בהרבה מקומות בארץ, כשאתה עומד מעל הדשא הגדול, או בין האורנים הגבוהים על הגבעה ומשקיף מסביב, שלא לדבר על לגדל פה ילדים – זה משהו שלא רואים בכל מקום ודרך אגב – כל זה זה עולה הרבה כסף, אבל אני לא חושב שקיימת בעייה לאינדיבידואל בנושא השיוך: ניתן לקבל משכנתא, לחלק מהאנשים פה יש הורים או משפחות אמידות, יש את קרן 'הדרים', יש חלוקת רווחים של 'גרנות' ואני מבין שייתכן שאנשים יגידו שאין להם כסף, אבל לדעתי זה יהיה בגלל שהם מתנגדים לשיוך ולאו דווקא מבעייה פיננסית אמיתית".

אנחנו מדסקסים עוד קצת כל מיני נושאים, כגון כמה עוד אפשר לבנות פה ("בקיבוץ הזה כבר נפרצה תמ"א 35 מבחינת יחידות דיור") או מה יהיה פה לדעתו אחרי השיוך ("אני מאמין שהאורגניזם הזה שנקרא גבעת חיים איחוד – ימשיך לחיות") ואז השורה האופטימית הזו והלו"ז הצפוף שלו, משגרים אותי עם הרבה מחשבות להמשך היום.