באחד הימים בראשית שנות החמישים, בישרו לי הורי שסבתא וסבא שלי מצד אבא עולים ארצה ובאים לחיות בקיבוץ. באותה תקופה סבתא וסבא לא היו חלק ממשי ממשפחה, אלא חלק תיאורטי.

לרובנו לא היו אז סבתות וסבים ולא הרגשנו בחסרונם.
בזמנו, הורינו עזבו אותם בארצות ניכר ועלו כחלוצים לבנות את המדינה בידיהם ובזיעתם. אנחנו הילדים גדלנו במציאות הזאת.
אך לא על זה הסיפור.
הגיע היום והם הגיעו וכמקובל בקיבוץ הוקצב להם חדר בצריף, שולחן, כיסא, ארון, מיטה וזה הכל.
לעת ערב לקחו אותי אמא ואבא לפגישה אתם. הלכנו באחד משבילי הקיבוץ כשלפתע ראיתי ציפור מפרפרת על השביל. ליבי נמלא מיד ברחמים ועיני בדמעות.
אמא מיהרה להרגיעני ולנחמני באומרה שאולי הציפור מרגישה לא טוב ועוד מעט היא תתאושש ותעוף לה. מראה הציפור לא עזב אותי גם כשהגענו לחדר הסבים.
סבתא וסבא עמדו בפתח. סבא אחז בראשי ונישק את פני ולא עזרו בקשותיה של סבתא "תן גם לי". לבסוף סבא נתרצה והסיפור חזר על עצמו.
כל אותו זמן ליבי וראשי היו נתונים לציפור ודמעות ירדו מעיני. בעיני סבתא וסבא היו אלו דמעות אושר על הגעתם, אך כמובן שהאמת היתה שונה.
לא חזרנו באותה הדרך אלא הולכתי בדרך שונה לבית הילדים כדי ללכת לישון. מה עם הציפור? שאלתי את אמא בבכי. אולי התאוששה ועפה, ענתה לי, נעבור שם מחר ותראה.
נרדמתי בדמעות.
למחרת בבוקר, קמתי מוקדם ורצתי לראות מה עם הציפור. הגעתי למקום ופרט לשתי נוצות קטנות לא היה זכר לכל האירוע. לא היה קץ לשמחתי. אמא צדקה, היא התאוששה ועפה לה.
חזרתי מאושר לבית הילדים.

אי שם באחת מפינות הקיבוץ, רבץ לו חתול שבע וחשב על אותה הציפור.