התחושה הזו.

חלקיק שניה של זיהוי אינסטינקטיבי, דריכות השרירים, הכתובית שמאששת את מה שקלטו העיניים והמוח ותחושת הגאווה המתפרצת ושוטפת את הגוף והלב. לא מוסברת, לא רציונלית, לא הגיונית.

אז מה אם הוא איחודניק?

שנים שהוא לא חי כאן, את הישגיו השיג בעצמו, מבוגר ממני במספיק שנים כך שמלבד "שלום-שלום" בשבילים לא זכור לי שהחלפנו מילים או משפטים ובכל זאת- זו התחושה והיא חזקה וברורה.

"הוא איחודניק", אני מתגאה בפני היושבים איתי סביב המסך (במקרה קיבוצניקים ממקומות אחרים) "אצלכם אין כאלה" (יש אצלם).

אח, טעמה המתוק של גאוות יחידה.

איתמר ידיד, בנם הבכור של פתי ונחום זכרו לברכה ואהבה, אח לנמרוד, נעמה ויפתח, בן כיתת "אלה", נשוי לאורלי ואב לאלה (13) ואיתן (9) והם חברי קיבוץ באיילת השחר בשבע השנים האחרונות.

"התגלגלנו לכאן במקרה", הוא מספר, "רצינו מאוד לחיות במקום כזה ואנחנו מרוצים מאוד". אורלי עובדת כמורה לחשבון בביה"ס האזורי בקיבוץ ואיתמר, ביוכימאי במקצועו, עובד במעבדה בפארק התעשייה תל חי, כ-20 דקות נסיעה מביתם.

את הדוקטורט כתב במכון ויצמן וכשאני מתרשמת מאוד, הוא מצטנע בדרך שמזכירה לי רבים וטובים מכאן שהגיעו להישגים נאים ולא מתהדרים בהם, אפילו להפך. (הערה לעצמי: מעניין למה זה ככה. אולי בכתבה לעלון אחר).

בימים כתיקונם בהם לא משתוללת מגפה עולמית, משמש איתמר בשני כובעים מקצועיים המשתלבים זה בזה: יש לו מעבדת מחקר במיגל (מכון למחקר מדעי) ובמקביל הוא מרצה במכללת תל חי. שני הגופים משתפים פעולה וסטודנטים מהמכללה מגיעים למעבדה לבצע מחקרים תחת החוקרים שמרצים בתל חי ועובדים במעבדה.

המעבדה חוקרת אנזימים ("מכונות קטנות" המוציאות לפועל את כל הריאקציות הכימיות בגוף) ובודקת כיצד מתבצע התהליך והאם ניתן להשתמש בהם כדי להפיק תועלת בתחומים שונים כגון מזון, רפואה וחקלאות.

החיסון לקורונה שמפותח במעבדה מיועד לעופות, כחלק ממספר חיסונים לחיזוק ענף הלול. הוא נבדק וכבר פעיל בענף הלול וכעת נעשה נסיון להתאים אותו לבני אדם ולהתאימו לווירוס הנוכחי ולאלה שאולי יגיעו בעתיד. הם אופטימיים מאוד ביחס לתוצאות

איתמר מספר כי חלק מהפרויקטים במעבדה "הורידו פרופיל" בשל איסורי הקורונה אך מלבד הפרויקט לשמו התכנסנו, ישנם פרויקטים נוספים במחקר, כלומר, לא כל החוקרים עזבו הכל ועובדים על התאמת החיסון לבני אדם.

כשאני מבקשת שיתאר את החיים בפריפריה, הוא לא כל כך מתחבר להגדרה. "אנחנו בישראל", הוא מזכיר. "בתוך שעה וחצי אנחנו בבן גוריון, אין פה מרחקים עצומים".

לדבריו, דווקא בשל הריחוק יש להם יותר אוטובוסים שנכנסים לקיבוץ מאשר בקיבוצי המרכז, שירותי רפואה הנמצאים במרחק של חצי שעה נסיעה ומורגשת תנופה תיירותית ותרבותית. "יש הכל", הוא אומר. "המבחר אולי קטן יותר מעמק חפר, אבל יש הכל". ואם חסר משהו, הנוף הצפוני המהמם בטוח מפצה על כך וגם הקהילה החזקה והמגובשת של איילת השחר אליה התחברו מאוד.

מה שמהווה את הקושי הגדול הוא המרחק מהמשפחות (משפחתה של אורלי בחפציבה) אבל גם על הקושי הזה ניתן להתגבר יחסית בקלות והם מקפידים להגיע ואף לארח.

אנחנו מדברים קצת על הסדרה האדירה "קיבוצניקים" של אבנר שפע ועל חברי ילדות מהכיתה ומסכימים שבגילנו המופלג לא קל לייצר חברויות חדשות. איתמר מספר שהוא שומר על קשר טוב עם בני כיתתו והם מקפידים להיפגש או לטייל אחת לזמן מה, אבל זה לא אותו דבר כמו לחיות באותו מקום ולהיפגש יומיום בשבילים.

לסיום, ביצענו את הניסוי הידוע של "חוק הקיבוצניקים השלובים" לפיו בין כל שני קיבוצניקים עובר אחד ששניהם מכירים. כמובן שתוך חצי דקה הניסוי מצליח ועלינו על אחד, בן איילת השחר שמתחתן בחודש הבא עם חברת ילדות של טל, בת כיתה מרעים.

סיפרתי לאיתמר שהיא העבירה את כל חייה מתל אביב לקיבוץ אחרי שהבחור פסק בדייט הראשון "אני לא זז מהקיבוץ!" והוא מספר לי שה"אילתים"- "משוגעים, לא יוצאים מכאן. בטוחים שזה מרכז העולם ושמכאן השמש זורחת".

פייר?

מכירה מקום גם כזה.