הִנה כבר ערב יָרד
על חֶלקת השדה,
נישָאים על כפיים בָּזה אחַר זה
ביכורֵי תינוקות
רבים מיני ספור,
זכּים כְּטל בוקר
עוטים הילת אור,
כל תינוק שנולד
הוא פרי הילולים,
כל תינוקת –
חֶמדַת הבריאה,
כולם, כן כולם נאספו
תחת כיפת "שמי דֵקוּדשא",
תושְבי שכונה חדשה וישנה,
שוכְרי דירה מיד שנייה,
וּמי שלא בנו ביתם עדיין
וּמחכים בְּסבלנות בינְתיים…

בְּשעה שכזאת
כשהיום תַם וגֹווע,
ממש, כן ממש לְדידי לא קובע,
אותו יום פרובלמטי-
היום הקובע…
לא זכויות של יורשים,
לא תורים משתרכים,
לא חוּקי מינהלה
או חוברת כחולה.

כי למעלה למעלה
בין שוכנֵי עננים,
כל סבּים וְסבתות
בְּערגה מַביטים,
איך בֵּינות לִיְרַק דשא
וּפריחת סביונים,
מהלכים בְּבטחה
ניניהם הקטנים,
וּכמו אז בִּימי ראשונים
יֶאֱספו לְעֵת חג את שבעת המינים.
פה וָשם, אף נושאים הם את שמם:
עדה, לינה, לוֹלה, רות,
או סתם כך לְרגע
מזכירים לי אותם
ושוב נִשְזר לו עוד חוט.

אז סבתות וְסבּים
שם מְעל, בָּשמיים,
כְּלא מאמינים
ישפשפו העֵיניים,
הם רואים בִּפליאה
איך חוגג הציבוּר
בְּלב הגבעה
זה לגמרי ברור,
וְכיצד כְּמו פעם
בִּשעת בין ערבַּיים,
יִרְקדו בְּרֹב חן
"ריקוד מגפיים",
ואיך על מסורת
פה לא מוותרים
בְּ"בִרכת כּוהנות"
וּבִגדי לבנים.

שוכני עננה
בְּהנאה לא קטנה
צופים מְרחוק
בָּטף המתוק,
ויודעים הם היום
יותר מתמיד,
כי לָכּפר שבּנוּ
יש המשך, יש עתיד.

אוֹ אז, בְּשוּבה וּבְנחת,
עם קוּרטוב גאווה בּוודאי,
יְסָכּמו איש ורעהו גם יחד:
היה כדאי, היה כדאי.

זוכרים את הרכבת מ-2013?

או ב-2011?