אחר צהריים עם רוח נעימה ומזג-אוויר כזה, שאתה אומר לעצמך שהלוואי ובכל שנה יהיו 364 ימים כאלה (ויום אחד שלג כבד מאוד).

בלי קשר למזג-האוויר, כמובן שהבן שלי רוצה החוצה, כפי שהוא רוצה 365 ימים בשנה. לאחרונה הוא מתעניין מאוד באחת מפינות הפרא המועטות שנותרו בקיבוץ: אותה בקעה קטנה, הצמודה למטווח הישן של הקיבוץ, מזרחית לפיטום העליון ולשם אנו שמים פעמינו.

יוצאים אל השמש והרוח, הוא על הקורקינט ואני ברגל. עוברים בסך על פני המחסנים הישנים של ההודייה, המשמשים כיום את ענפי הנוי והבניין, מעל בית הקברות, יורדים דרך השלולית שנותרה שם מהגשם הפתאומי לפני שלושה ימים ורואים כי השער בגדר פתוח. באותו רגע מגיע קלאב-קאר מטרטר מאחורה ועליו ניב וגלי יגר.

"באתם לראות איך עושים קומפוסט?", הוא שואל. זו לא הייתה הכוונה המקורית, אבל בטח שכן, אם אנחנו כבר כאן.

הבקעה הקטנה מלאה בערימות גדולות וגבוהות המורכבות מאורגניזמים שצמחו פעם ברחבי הקיבוץ. לכאן מובא כל הגזם הנאסף בגח"א, מרוכז כאמור בערימות מאסיביות הנחות על משכבן, עד להשלמת תהליכים טבעיים לחלוטין.

"את הערימה שנמצאת שם הרמנו כבר לפני שנתיים", מצביע ניב. בערימה הזו תוקע קופר, השופליסט, את כף השופל פעם אחר פעם ומרים ממנה כפות גדולות הנשפכות ומזינות את המכונה השואגת במרכז הבקעה.

חוץ מגריסה, תפקידה של המפלצת הזו הוא להפריד את החומרים הזרים כגון יריעות ניילון ושאר מרעין בישין, מהחומר אותו היא גורסת ושופכת לערימה הולכת וגבוהה של זהב שחור – קומפוסט.

"בואו להריח", מאיץ ניב ואנחנו מתלווים אליו ורוכנים ליד ערימת הקומפוסט הגבוהה. נעיצה של היד פנימה, מעלה מייד אסוציאציה נעימה, אבל זה כלום לעומת הריח, שהוא הרבה יותר מריח – הוא תחושה ידועה ומוכרת לכל יצור חי.

תחושה של חיים, של צמיחה, של התחדשות – העומדת בסתירה גמורה לכך שהיא מגיעה מחומר העשוי ברובו משורשים, גזעים וענפים מתים. תחושה, ריח ורגע הממחישים בהרף עין את מעגל ומחזור החיים וכל זה על רקע הנוף המופלא של אזור בית הקברות.

בעוד אני, הזקן, שקוע בשרעפים פילוסופיים חסרי תוחלת שכאלה, מרותק בני הצעיר אל המפלצת הזוללת חומר אחד ופולטת חומר אחר. מייד הוא מטפס בעקבות ניב אל ראש הערימה הגבוהה כדי לראות טוב יותר ומאיץ בי לטפס לשם. זו לא בדיוק פסגת שאיפותיי כרגע, אבל יש ברירה?

טוב שהכריח אותי.

מראש הערימה נשקף אפילו נוף יפה יותר, כפי שניתן לראות בתמונות והריח של הקומפוסט הטרי אפילו חזק יותר וממגנט יותר.

כמובן שאחרי כמה דקות של התמכרות לרוח המלטפת ולשמש העוטפת והסתכלות סביב, אני נסחף להרהורים אודות הקיבוץ – הרי גם הוא היה גזע חסון ורענן, עד שהוחלט בצורה כזו או אחרת כי התייבש ואז, דרך מגרסה שהעיפה החוצה לא מעט ממה שהרכיב אותו, נפלטה מהצד השני תצורה אחרת המכונה "הקיבוץ המתחדש", או שבעצם, אולי התצורה טרם נפלטה והיא עדיין בתהליכי פליטה שייתכן ויימשכו מספר שנים? והאם מה שייפלט לבסוף ויעמוד פה על הגבעה –  יהיה קומפוסט או ניילונים?

במזג-אוויר כזה, עם שמש, ריח ורוח כאלו, הייתי עומד כאן שהייתי הופך לקומפוסט בעצמי, אבל כעבור עוד כמה דקות נזכר בני שטרם אסף את קלפי הפוקימון שהבטיח לו חבר. אני יורד מראש הערימה אל קרקע המציאות, לוקח עוד שאיפה עמוקה מהריח המופלא ואנו ממשיכים במסעותינו.