עליתי על סטארט אפ מטורף!

קניתי מלחייה. קטנה ופשוטה מפלסטיק בכלבו. למיטב זכרוני, הוריי היו הבעלים הגאים של אחת כזו בדיוק והקטנה והמתוחכמת הזו ייתרה את הצורך ברכישת מלח בכלי פלסטיק שנשאר לנצח על הכדור. אני ממלאת אותה מלח משקית נייר ומרגישה שניצחתי את המערכת.

כתבת "נובמבר השחור" שפרסמתי לפני כחודשיים בעלון, עשתה רעש רב. אם בדרך כלל אני מקבלת מחמאה או שתיים על כתבות וראיונות בעלון, הכתבה הזו דיברה ללבם של רבים וכולם הזדהו, ושמחו עם הכתוב. מה ששימח אותי מאוד.

צילום: היידי עפרון

והנה הגיע הווירוס החדש ובאבחת עיטוש השבית מפעלים בסין, ביטל טיסות וקירקע ציי מטוסים, השאיר נהגים בביתם עם רכב דומם וניקה את האוויר מעל המזהמת הגדולה ביותר בעולם בתוך מספר שבועות.

הלוואי הלוואי שלא היה מתקיים אבל זו, ככל הנראה, חצי הכוס המלאה בעניין הקורונה.

בבועה הקטנה שלנו, ניסיתי לעקוב אחר השינויים הקטנים עליהם דיברנו ולהם ייחלנו, שאולי יביאו שינוי מהותי.

גיסתי ואני אספנו שק בגדים גדול ונאה מתוך הארונות שלנו. פריטים שקטנים מדי או גדולים מדי, שכבר לא יפים בעינינו ולא מתאימים לחיינו כיום. אחרי מעט התלבטות והתביישות שלחתי הודעה בקבוצת הוואטסאפ "משפחות צעירות גח"א" הודעה בזו הלשון:

חולצות נשים יפות, כאלה שלובשים למשרד או למסעדה (או לאן שרוצים).

זארה, H&M, בננה רפבליק ומגוון מעצבות ישראליות, במצב מצוין.

מישהי רוצה?

בעודי מתלבטת עם עצמי האם מישהי תענה, הוצפתי בהודעות מהמון נשים, שישמחו לראות ולבדוק.

כמה שמחתי! אני לא יודעת למה, אבל משהו בי עדיין מתבייש מעט להציע יד שניה.

סידרתי את הפונות בתור והזמנתי אותן אלי הביתה למדוד או לקחת הביתה.

אחת הבנות באה אלי הביתה כשהיה ריק, נכנסה עם מפתח שהשארתי לה וכתבה לי:

"תודה! מעולם לא היה לי נוח יותר למדוד בגדים! הדרך המושלמת. התחדשתי במלא וגם נתת לי השראה למיין את הארון".

היה מגניב מאוד לראות איך במהלך השבועיים הבאים הלך השק והתרוקן ומדי פעם כשאני מתהלכת בשבילים, אני מזהה חולצה מוכרת המשמחת את הלובשת וכאילו מוסרת לי ד"ש.

צילום: סמדר כרמל

באופן כללי, הקבוצה היא פלטפורמה נהדרת למסירת חפצים ואין כמעט יום שעובר בלי שיימסר בה דבר מה.

זה מעיד, מצד אחד, על תרבות שפע בה כולנו רוכשים יותר מדי דברים שכנראה אנחנו לא באמת צריכים ומצד שני, על התפתחות של תרבות מסירה לנמען ידוע, מה שמחזק את האפשרות שבבגד או בחפץ יעשה שימוש אמיתי והוא לא יוטס לקבורה עצובה באפריקה.

לאן תיקח אותנו הרוח החדשה המנשבת כעת? האם ההתכנסות שנכפתה עלינו תחזיר אותנו לצריכה הגיונית, להנאה מחוויות יותר מאשר מפריטים? או שאולי, כשיעלם הווירוס נצפה בחגיגות בסגנון "כאילו אין מחר" ואנשים ירכשו ויטוסו בזול לקנות המון דברים שאין להם מה לעשות בהם?

הזמן יגיד.

וגם החינוך.