אוטוטו יומולדת! בת 60 היפהפיה!

זו הזדמנות להיזכר בימים ההם, אותם אני זוכרת, של הקרנת סרטים בבית וינה. עם הקור בחורף, החום בקיץ, הסאונד הבלתי מובן ובלתי נסבל, ערימות קליפות הגרעינים ליד כל מושב שני. אבל – היה מלא! מפוצץ! והסרטים – מיטב בחירתו של בוב קארי. פה ושם לא הגיע אחד הגלגלים של הסרט או נקרע ממש בדקה הקריטית אבל זה חלק מהחוויה.

היום יש סרטים בוידיאו, או רחוק יותר – בעין החורש, חדרה או אפילו רחוק עוד יותר – אבן יהודה, כפר יונה או פרדס חנה. אני עדיין חסידת תל אביב ובתי הקולנוע המקרינים בבקרים.

בשבוע שבין יום השואה ויום הזיכרון ראיתי שם את 6 מליון ואחד התעודי המצויין על מסעם של 4 אחים בעקבות יומנו של אביהם, שמצאו לאחר מותו, המתעד את חייו באוסטריה במחנות. הפער בין המתואר ביומן לנופים הירוקים והפסטורליים מאד בולט.  המסע הוא גם מסעה של משפחה, עם כל החיכוכים בין האחים, חשיפת הרגשות עליהם לא דיברו אף פעם. סרט שהוא מסע, פיזי ונפשי, עם הרבה הומור וכאב.

באפילה הוא סרטה של אניושקה הולנד המבוסס על ארועים אמיתיים והיה המועמד הפולני לאוסקר השנה. סיפורו של פועל ביוב פולני, נוצרי, קתולי ואנטישמי שכהשלמת הכנסה עוזר לקבוצת יהודים להסתתר במערכת הביוב, אותה הוא מכיר "יותר טוב מאשר את אשתו". חייהם תלויים בו לגמרי. הסרט נע בין העולם העילי לעולם הביבי. למעלה, התושבים מנסים לשרוד, הגטו נחרב, הגרמנים משתוללים, הלחץ הכלכלי ותאוות הבצע הם מניעים מקובלים להלשנות ובזיזות. למטה – פשוט שורדים. עם לחצים יומיומיים אנושיים לגמרי. מאד לא פשוט לצפייה, יורד לפרטים שהם טריוויאליים בחיים אך מוזר לחשוב שהיו קיימים גם בתנאים המתוארים בסרט. קשה היה לי, מחד, להבין איך האנשים הללו, כולם, שרדו את מה שעבר עליהם. מאידך, הבמאית יוצרת אוירה של אופטימיות זהירה. הפולני האנטישמי משנה לאט לאט את פניו ואפילו מצליח לגייס את אשתו וביתו למשימה, בלי מילים רבות מדי. היא מצליחה להעביר את מצוקתה של המשפחה הפולנית ולבטיה המובנים. קשה לומר "אהבתי" אבל שני הסרטים מצויינים בעיני.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=mJXU5-zd8TY[/youtube]

לעומת השניים הללו, ראיתי בטרום בכורה את הסרט הגרמני ילדי הפלא, על 2 ילדי פלא רוסים החיים באוקראינה ומנגנים על כינור ופסנתר ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. אליהם מצטרפת ילדה גרמניה המנגנת בכינור. בתחילה, למורת רוחם הבולטת והמתנשאת. עם הזמן מתרגלים לרעיון ואפילו מתיידדים. עם פרוץ המלחמה מגנים הילדים הרוסים היהודים על ידידתם הגרמניה ומשפחתה מפני הרוסים. כשהגרמנים כובשים את אוקראינה – הגלגל מתהפך. הסרט עצמו, בעיני, ממש גרוע, עם כל הקלישאות האפשריות של סרט שואה. המשחק מעוצה והקטעים המוזיקליים הנפלאים אך הבודדים לא מצליחים להציל אותו. כל סרט שואה המספר סיפור על ילדים מצליח לנגוע בנימים והעצבים החשופים. הסרט הזה לא הצליח לעשות לי אפילו את זה. טוב, נכון, הארועים המתוארים בו גורמים למועקה ועצב, אבל בסה"כ – מאד מאכזב ומרגיז.

 ובמעבר חד… אורחים לרגע הישראלי מתעסק ביחסי אב ובת. האב הוא חסר בית, עבודה וכסף אבל עם הרבה חלומות ואופטימיות. הבת בת ה-12 החוזרת מארה"ב, מאימה, לגור עם אביה. הם מנצלים את טוב ליבם של תושבי המרכז במלחמת לבנון השניה, המתנדבים לארח תושבים מהצפון ומתחזים לשכאלה. שני טיפוסים מקסימים, האב והבת, שכל אחד בדרכו מנסה להסתגל לחיים ביחד ולעצמו במצבו החדש. האב לפעמים ילדותי ותלוש והבת לפעמים בתפקיד המבוגר האחראי ולהיפך. גור בנטביץ בתפקיד האב ואליה ענבר המקסימה כליבי, ביתו, פשוט נהדרים בסרט ביכורים חביב, הומוריסטי ואנושי. אהבתי.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=5_fQXlW6LRM[/youtube]

 העדינות הוא עיבוד לספר צרפתי עם אודרי טאטו המתוקה בתפקיד הראשי של בחורה צעירה ומאוהבת שבעלה נהרג בתאונת דרכים. היא מתקשה להסתגל למצבה החדש. אחד מעובדיה מתחיל לחזר אחריה עם הרבה אהבה ובצורה מאד מגושמת. כמו כלבלב. שני השחקנים נותנים הופעה משכנעת ומעודנת עם הרבה הומור ורגש. מעניין מה קרה להם אחרי 60 שנה? אהבתי מאד.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=opa_WMHqw54[/youtube]

 את חייה של אישה אחרת ראיתי בבצ"א. הקונספט חביב ביותר: מתעוררת לה אישה בוקר אחד ומרגישה שישנה 15 שנה! היא זוכרת את פגישתה הראשונה עם אהובה וקבלת עבודה אצל אביו וזהו. לאט לאט, דרך תכסיסים ובעזרת בנה בן ה-5, היא מתחילה לגלות מי היא ומה עשתה בשנים ש"ישנה". זה מין סרט על מעצור. אנחנו רצים קדימה ולא מסתכלים לאחור כמעט. פה קם לה מעצור טכני שגורם לה להסתכל על חייה ומה שנהיה מהם מבחוץ ולהחליט – זה לא מה שאני רוצה. אני לא אוהבת מי שנהייתי. וכמו בסרטים, יש לה גם אפשרות תיקון. ג'ולייט בינוש בתפקיד היפהפיה הנרדמת תמיד מקסימה ומשכנעת והסיפור מסופר בצורה עדינה ואמינה. אהבתי.

 הנה גם אנחנו מתעוררים אחרי 60 שנה. בואו נעצור, נסתכל אחורה, אל נקודת ההתחלה, ונראה האם לאן שהגענו והדרך בה הלכנו נכונה לנו? אם כן – יופי! אם לא, כמו בסרט, תמיד אפשר לתקן. ושיהיה לנו חג מאד שמח!