יום הזיכרון מול האנדרטה, על הרחבה ובמגרש החנייה. בחולצות לבנות. שתיקה.

אף אחד לא נעדר, לכאן מגיעים! עם הילדים, כל הגילאים, כמו לבית המקדש העתיק, עלייה לרגל, טקס חובה. מדורת השבט של קהילה קטנה.
תינוקות בזרועות ההורים, שהיו בעצמם תינוקות, כאשר הוריהם איבדו את החברים הכי קרובים.
אם מהסה את בנה שנפחד מהצפירה.
בכיו מבטא נכון יותר, את מה שבלב שלי ושלה.
לא מזמן גם אני חיבקתי תינוק ו"שיקרתי" לו במילות הרגעה.
עכשיו הם כבר יודעים את האמת. בניי.
כל שנה הם יותר גבוהים ויפים. אנו, שחוחים וקמוטים יותר – כל שנה.
הצפירה, ואחריה בהטעמה ה "שמות", כל הרשימה. שנשמעת ארוכה יותר. כל שנה.
לא הכרתי את רובם, אך אני מעבירה באדיקות לילדי את מורשת הקהילה:
שם, קרב, הבן של… האח של… האבא של… הדוד של… הסבא של… – כן, גם נכדים כבר יש לו, וגם נינים, למי שפניו נשארו צעירים בתמונה.
אינני מספרת לילדי את מה שבאמת חשוב, ואיך היה באמת.
כי במילה "היה" טמון האובדן הנורא .
היד שלי על כתפו של בני, שואלת: "לא קר לך בחולצה הלבנה? יש השנה רוח ממש קרירה".
ויודעת, שהיד שלי לא תגן עליו, מפני הקור, הכאב, הפחד.
ושום ז'קט שבעולם לא ייקח ממני את החרדה מפני המלחמה, והאובדן הבא.
"רק לא להיות שם, שם ברשימה על האבן הלבנה מעל בריכת המים הרדודה מול החנייה".
שירת התקווה.
מחר בבית הקברות בשעה שתיים בדיוק. כל שנה.

2011 יום הזיכרון