במשך שלושה שבועות עמלה ילדתי (שתעלה לכיתה ב' בספטמבר הקרוב) לשכנע את אחיה הצעיר (גן דקל שולטטטטט) לוותר על בובת תינוקת שברשותו. נערך קרב מוחות מתמשך וקשוח שבסופו, אחרי שהמכות ונסיונות החטיפה לא צלחו, ניצחה הדיפלומטיה והבובה נמסרה לה תמורת בובה אחרת משלה (חיה לא מזוהה).

ומשעברה הבובה לבעלותה, הונחה אחר כבוד בשק ההולך ומתמלא במשחקים, בובות ושאר מוצרים ועליו הכותרת "פשפשוק".

באחר-צהריים לח ודביק התאספו ילדי המרכזונים, עם המדריכים המסורים של החינוך הבלתי פורמלי במדשאה הצפונית של חדר האוכל בה חולפים משבי רוח גם ביולי ופתחו דוכני ממכר מכל הבא ליד. מה לא היה שם? משחקי קופסה, תכשיטים, חומרי יצירה, בובות, ספרים, דיסקים של מוזיקה וסרטים, מיני עוגיות "הום מייד" ומיץ לצמאים.

הכסף המשמש בכלכלה האוטרקית הזו, הוא נייר צילום ועליו ציור של ילדון על גבעה, מופיע בערכים שונים וניתן לכל אחד מהם במעטפה, משל היו איש מקריח בגיל העמידה המעלים תשלום מרשויות המס.

כל אחד מהם שימש כקונה וכמוכר וקשה לומר ממה הם נהנו יותר.

ישבתי ליד בתי ובן דודה שמכרו במרץ, נעקצתי מנמלי אש ,היה לי חם ולפתע תפסה את אוזני הקריאה: "רז, נגמר לנו הכסף. את יכולה לתת לנו?" ובלי להתמהמה אפילו רגע היא ענתה: "בשמחה" והעבירה סטיפה של מזומנים לילדה מגן דולב, שלא ידעתי שהן מכירות בכלל. אחר כך כבר שמתי לב יותר ושמעתי את הבקשות הללו ממגוון ילדים למגוון ילדים אחרים ורובן ככולן נענו בחיוב ובשמחה.

אז למרות שאנחנו האמהות ישבנו ביחד ודיברנו על השיעור החשוב בהלכות כלכליות לילדינו הרכים (להסתדר עם מה שיש, לחשב עודף) הרי שבסופו של דבר, האינסטינקט שלהם הורה להם לחלוק את מה שיש להם עם חבריהם ואולי דווקא אנחנו אמורים ללמוד מהם שיעור בכלכלה אנושית.

ולהמשך הסיפור: בובת התינוקת נרכשה אחר כבוד בידי בנות הדוד הצעירות והאהובות של רז וסתיו ונשארה במשפחה.

נער אחד ליווה את אחותו הצעירה עם מזוודה מלאה מזומני גח"א וכשהתפעלתי הסביר לי: "זה הכי חכם. עד שהשטרות הללו לא יצאו מהמחזור, אני שומר אותם אצלי ומגלגל משנה לשנה". מה אגיד לכם? אולי הלקח ההוליסטי שלמדנו נשכח עם השנים, אולי הוא הבין באמת את מה שהתמימים לא למדו עדיין, ימים יגידו.

ולהמשך שבהמשך הסיפור: מחוץ ליד שניה הקהילתית נותרו ארגזים ובהם כל מה שלא נרכש בידי ילדי הקיבוץ. חגיגת פלסטיק ושפע שנותרה מיותמת.

חזרתי לשם בשבת ואספתי בובות רכות, פאזלים, קשתות לשיער וכלי כתיבה לקבוצת פליטים המתגוררת בחדרה. לא פגשתי אותם מעולם ואף את מקום מושבם אני לא מכירה. מסתבר שאפשר להגיע לחוף מבטחים ועדיין להיות נרדפים בגלל גזענות ובורות וסתם רוע לב.

יש לי אשת קשר ישראלית אליה אני מגיעה הביתה אחת לזמן מה עם ציוד או מזון. היא הייתה מאושרת לקבל את כל הטוב הזה עבורם ובשבוע האחרון של אוגוסט אצרף להם גם תיקי בית-ספר, קלמרים וכלי כתיבה. כבר כתבתי את זה כאן ואני לא מתעייפת להזכיר: הזבל של האחד הוא הזהב של האחר.