לא אחת הרהרתי ביני לביני ואף בקול רם, עד כמה אני מבכה את המקום אשר לפני שנתיים עבר מהפך ומנקודת מבטי, שינה את פניו ולבש אדרת שונה לחלוטין.

אמרו עליו: מפעל חיים, ייחודי שאין שני לו, ביה"ס לחיים, מקום המאפשר לכל אדם בעל צרכים מיוחדים, להרים ראש ולהרגיש גאה במי שהוא, ולא פחות, מקום המאפשר למוריו, להדגיש את היצירתיות והייחודיות של כל אחד ואחת ולעבוד יחד למען מטרה משותפת שהיא האדם, החניך, התלמיד.

לצערי הרב, מרגע שהמקום שינה בעלות ועבר לבעלותו של משרד החינוך, נגוז החלום ששמו "שפרירים".

אני לא רוצה להפנות אצבע מאשימה לגורם כזה או אחר, במשך השנתיים התלבטתי עם עצמי מדי יום ביומו, האם באמת אהיה מסוגלת להישאר במקום שלאחרונה, כל כך נוגד את השקפת עולמי החינוכית ומנגד, האם אהיה מסוגלת לנטוש מקום שעבורי היה בית, עם כל המשתמע מכך. בית שהעריך, פרגן, תמך, קיבל, עטף, עודד. בית שהיה כייף לקום בעבורו בכל בוקר, בית שלא נזקקת להביט בשעון ובשמחה תרמת אינספור שעות עבודה, בית שנתן ברכתו לכל רעיון יצירתי שהגיתי ותרם רבות ליישומו, בית שבעיקר הלך בעיניים עצומות אחרי סיסמתו של בנימין שפריר ז"ל: "חנוך את הנער על פי דרכו".

מילה אחת קטנה, נתנה לי את האות והסימן לקום ולעזוב: "היה". "כל זה היה, כל זה כבר איננו רק זיכרונות, רק זיכרונות"… (כמאמר השיר).

הרגשתי זרה, לא עוד בביתי, לא עוד במשפחת "שפרירים". רבים מבני דורי עזבו מיד עם השינוי, מי מהם שיצא לפנסיה, ומי שפרש טרם זמנו כי לא יכול היה לשאת את כאב השינוי. הגיע דור צעיר שלא ידע את בנימין וממשיכי דרכו ואני מצדיעה לכל אחד מהם. חבורה אמביציוזית, חדורת מוטיבציה שלא כל כך הבינה על מה מתרפקים בני דורי והם יהיו אלה השותפים לבריאתו של בית הספר האחר. אני משוכנעת שזה מאד מאתגר.

לא קל בגילי לקום ולהחליט על עזיבת מקום עבודה שליווה אותי שנים ארוכות. דרוש אומץ רב בעיקר מההיבט הכלכלי והסתכלות עמוק, עמוק, פנימה. יחד עם זאת, מצאתי את עצמי מגלה בי כוחות חדשים ויתרה מכך, נקלעתי על אם הדרך לשיחות עם חברים רבים, שבזכות העידוד הרב שקיבלתי מהם, הצלחתי לשמן את הגלגלים ולנוע קדימה. הכאב, התסכול, האכזבה, פינו מקום לאופטימיות רבה ואולי בכך אתרום גם לאופטימיות של אלו היוצאים לפנסיה ומלֻווים בחששות כבדים. אני מאמינה בלב שלם, שיש חיים לאחר הפרישה ממקום העבודה וזו הזדמנות מצוינת לשלוף ולחשוף את אותם דברים שגנזת אי שם במעמקים. בכל אחד חבוי משהו, שאולי הגיעה העת להוציאו ולעשות בו שימוש.

אישית, החלטתי להפוך לפרנסה את הכתיבה, אשר עד כה היתה לי תחביב.

מאחורי, ספר: תיעוד סיפורי חיים, שכבר ציינתי את תהליך כתיבתו באחד מעלוני "בתוכנו", ואני מתכוונת לפתח את התחום ולרוץ אתו הלאה. בנוסף, כתיבה לאירועים שונים: ימי הולדת, בר מצווה, חתונה וכ"ו ויש עוד הרבה רעיונות המתגלגלים במוחי הקודח ומעלים את האדרנלין. "יש חיים אחרי"… את המשפט הזה, מומלץ שיאמץ כל אדם הנושק לגיל הפרישה, או זה שהחל כבר לטעום מטעמו.

בהזדמנות זו, אני רוצה להודות לכל אותם אנשים נפלאים שהיו שותפי לדרך, לחזון, לאמונה ולתלמידים הרבים שהזינו ונתנו את הכוח בעיקר בשנתיים האחרונות ומייחלת שמשהו מהדבר הענק הזה ששמו "שפרירים" יחלחל בתודעת דור ההמשך.

לכולם בהצלחה רבה,