אני רוצה להצטרף לבקורת של בלהה וקסלמן וערן נבון.
אוהבי הכלבים, חתולים ועוד, צריכים להבין שזכותי לא לחבב את הולכי על ארבע, וכפי שנכתב למעלה על בעלי הכלבים לשמור עליהם כך שלא יטרידו וגם יפחידו ילדים, ומבוגרים כאחד.
כבר מספר פעמים שבזמן שנסעתי למרפאה, בקלנועית, נאלצתי לעצור עקב התנפלות בלתי נסבלת של הכלב שמסתובב ליד בית משפחת חסיד. אני עוד דקה מלהתקשר למועצה שיבואו לטפל בנידון. אשמח כמובן אם בעלי הכלבים, או זה שממונה על כך מטעם הקהילה יטפלו בכך. תודה, גיל.

הנושא ראוי, הכתיבה בהירה ומבהירה היטב את נושא הדיון, ההפניה לדפים מההיסטוריה רלבנטית וקולעת ללב הענין וללב (שלי לפחות). לבני וחברי גבעת חיים יש כאן אולי שיעור, מהחיים כאן, לא ממקומות רחוקים. מבלי להיכנס לשאלות ונושאים מתבקשים , אני מעריך ואוהב את המאמר שכתבת, ומקווה שתמשך להיות לכתוב ולהיות מעורב. יגאל

יפה כתבת. מי שלא יבחר למזכירות יוכל למצוא מקום במועצה שתשלים מקומות פנויים מיד לאחר בחירת ההנהלה.
בהצלחה לכולם

ציון, עבודה יפה, חשובה ומעניינת.
חסרים במחקר הנתונים האובייקטיביים לגבי המצב הקיים בפועל, ולא רק בתודעה של האנשים. זאת ניתן ללקט במספר קטן של ראיונות על בעלי תפקידים בהווה או בעבר הקרוב שמתמצאים בסכסוכים שהיו או ישנם ובאיזה דרך בחרו חברים וקיבוץ להתמודד עם הסכסוך. הרי טבעי שהרבה חברים אינם יודעים באמת איך מטפלים בסכסוכים בקיבוץ.
בכל מקרה, מחקה לחלק השני של המחקר, כולל הצעה מפורטת לגבי גח"א שנוכל לקדם בהנהלה ובמועצה כדרך המלך להתמודדות עם סכסוכים ופתרונם.
תודה רבה
צביקה

אפרת יקרה.אוהבת את סדרת התמונות והנושא שבאת להאיר..ולהעיר..
גם אני הייתי השבוע בבית הקברות..פגשתי את כל משפחתי..שם.
גם מצאתי את הקבר של סבא שלי וגיליתי שנולדנו באותו חודש..תשרי..
ובאותו ענין ..בקרתי בבית הקברות בכפר-סאלד ,,ביום הולדתי..
רציתי לפגוש את סבתא שלי ..שקבורה בו..
גן העדן של גבעת-חיים…מעל ולעבר…
וחיימקה..תודה מיוחדת לך..על היד האוהבת והלב הנותן

לצערי העורכים בעלון המודפס נקטע השיר של נורית וולף, ועגמת נפש רבה נגמרה.
אנחנו מתנצלים!
היידי ואמיל

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.747585395307196.1073741837.426921570706915&type=1

את האלבום ובו כל התמונות אפשר לראות בלחיצה על הלינק המצורף.

לא מצליחה להכנס לכל התמונות שצילמת.

אני מאוד מסכים עם בלהה. יש ימים שזה ממש סיוט להסתובב ליד כלבים גדולים ומפחידים שחלקם אף תקף ועלול לתקוף שוב ילדים.
גם אני מפחד מכלבים עקב נשיכה שעברתי במסגרת המקצוע שלי.
אשמח שכל בעלי הכלבים ישמרו עליהם כך שלא נעשה פניה לרשויות החוק.
הגיע הזמן גם שבעלי התפקידים כאן יאכפו את העניין.

יישר כוח

אייל,

משמח, מעודד ומעלה חיוך על השפתיים.

יישר כח לעושים במלאכה

נויה

הסיומת של לאה, גם אם באיצטלא של "ילדי-גן" לא ממש מתיישבת עם הרישא, עם מה שהיא מטיפה לו בסיפורה. ובאשר לריקמה האנושית שכולנו מחוברים בה, את זאת לא ממש זכרו דווקא אלו, שהיא כל-כך מגינה עליהם. הנהלת הקהילה המסיימת היתה רקמה אנושית, אולי, אבל – אחרת, נפרדת ונבדלת מרקמת החברים אשר לא היווו חלק ממנה. לא חסרות דוגמאות להמחשת הטענה הזאת, ואולי – זה עיקר הביקורת. וכאן – מגיע ברוך, ובראייתי – ממש "נשאב" אל תוך הואקום שהיה פה בין הנהלת הקהילה לבין החבר.

היידי שלום
תודה על המלים החמות!
שנמשיך בשיתופי פעולה והנאה מהקשר בהמשך

אבישג יקרה, איזה שפע שיש בך.
הפעם אני רוצה להגיב גם כרכזת תרבות ולדבר בשבחך.
אני הפקתי כבר כמה אירועים בקיבוץ ולא היתה פעם שביקשתי ממך להשתתף וסירבת לי.
מדובר בשעות של חזרות בהתנדבות מלאה לטובת הכלל.
אני חושבת ש"כולנו" חבים לך על כך.
הלוואי ותצליחי באיסוף הכסף לאלבום. אני באופן אישי כבר נרשמתי לתרומה. מקווה שעוד חברים שנהנים מקולך יצטרפו למהלך.יש אפשרות להשתתף בכל מיני דרכים. מזמינה להכנס לאתר ולבדוק. תודה על הקול, הדס

קיבלתי את ההערה.
כתבתי "פופורציות" – וזה אכן כך.
ובמחשבה שניה, עדיף שמישהו באמת יהיה בלם כאשר אדם נמצא בסערת רגשות. והייתי….. אבל למרות הכל "גידי לא הצליח לעצור את סערת הרגשות שלו".
רק טוב לכולם

גידי,

חבל על האנרגיות. חבל על המלחמות. יש לנו מספיק.
כתבתי תגובה הרבה יותר "עצבנית" , אבל חוקי ה"צנזורה" לא אישרו אותה.
הכי חשוב כרגע זה המלחמות האמיתיות – חמאס ושות'. והילד שלי הגיע הביתה – אז באמת פופורציות.

אבי שלום,
מאז חטיפת שלושת הנערים יש לי תאוריה שמבוססת רק על ההיגיון שלי, והיא מתאימה גם לחטיפת גולדין. התאוריה היא ששתי החטיפות נעשו ביוזמה מקומית שלא התאימה לחמאס. ולכן במקרה של השלושה לאחר שהחוטפים רצחו אותם על פי הוראה מגבוה, הם, החוטפים, חוסלו ע"י החמס. בחטיפה של גולדין הם חטפו גופה וכפי שהסברת במאמר ביוזמה שלא התאימה לחמאס ולכן גם החוטפים הללו חוסלו ע"י החמאס. האם זו תיאוריה מופרכת?

דבורה, בכתבתך עוררת אצלי זכרונות רחוקים, מלאי ריחות וטעמים מחיים אחרים. כמה זה נכון, ההתמכרות הזו למקום הזה! למרות שנולדתי וגדלתי במדבר, קליה ואזור ים המלח נכנס לי מתחת לעור וישב שם, רדום, עד שתום בילה שנה בעין גדי בש.ש. ביקור אחד – והכל צף ועלה! עכשיו יש גם עוד מכור במשפחה… התקופה ההיא, אותה תיארת בצורה כ"כ מוחשית כאילו אתמול הייתה, חזרה וושמה לי חיוך על השפתיים! תודה.

סמדר סיגל ויואב היקרים, רוצה לחזק את ידיכם בדבריכם המרגשים.
כאחת שהרבה פעמים לאורך השנים התלבטה אם להשמיע את הקול הזה , שמחתי לקרוא את תגובתכם.
אני לא רוצה לחזור למקום הכואב של המשפחה שלנו אך עברנו שנים של הכפשות, חיצים של רוע ורשעות, שמועות מופרכות ועוד ועוד על אבא שלי שיש לו עבר מאד עשיר במילוי תפקידים ומעורבות בחברה בקיבוץ, עד שיום אחד "העז" לעשות משהו למען עצמו, יצא לשליחות מטעם משרד החוץ ומשרד החקלאות ללב הפועם של העולם למרכז היקום אוזבקיסטן כדי לעזור לסובחוזים להקים רפתות ומחלבות. היות ואמא שלי לא רצתה להשאיר ילדה בצבא לבד, היא לא הצטרפה אליו ועל כך לא נסלח(לא אכנס לכל הסיפור),ומאז שילם מחיר כבד ובחר להוציא את עצמו מהחברה. חברי הקיבוץ צריכים להבין שלכל מי שמכפישים ועושים עליהום יש משפחה וזה לא נעים לה לשמוע דברים כל כך קשים לפעמים על בן משפחתם כי כולנו חיים בסך הכל בכפר קטן ואין לאן לברוח. אתה כל הזמן חשוף לזה.בואו נגיד תודה לכל מי שמוכן לקחת על עצמו תפקיד. אפשר להעביר ביקורת אך היא חייבת להיות עניינית ולא פוגעת. כך אולי אנשים ירצו לקחת על עצמם תפקידים למען החברה.צריך תמיד לזכור את המשפט הכל כך חכם "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". תיהנו מאבא וסבא שמוליק .

כואב את מותו ללא עת של תומר.
כואב שנודע לי רק היום דרך העלון בתוכנו.
כואב שלא ניחמתי את המשפחה עד היום.
תומר היה מתלמידי בכיתות בנימין. מהשהות המשותפת בבית הספר ובקיבוץ,תמיד זוכר את המפגשים המחויכים, הסחבקיים, טפיחות הדדיות על השכם.אין "מורה- תלמיד". יש שני בני אדם עם חיבה הדדית.
בשעורי הטרקטור עם תומר, הוא נהג, כקיבוצניק עסלי,ברוורס , מה שאני התקשתי, בהילוך קדמי. הוא צחק ואמר, עזוב לואיס, תרשום עבר וזהו.
למשפחה: אין כאב , ככאב על אובדן בן,אח.
לואיס