12/03/2018
תודה ליאיר סינדליס שכתב בתגובה לנורית וולף ולכל התגובות שבאו בעקבות.
ותודה לליאור תירוש ולהרן שהרים להנחתה לתגובת ציון עם חישובי עלויות מוגזמים.
"שלח לחמך על פני המים" כתבה שפתחה את עיני הציבור ללחץ המסיבי של צוות השיוך והעומד בראשו על חברי הקיבוץ ותיקים כחדשים לצורך קניית מגרשי ביתם בכדי לקדם את חלופת האגודה לצורך הבניה בשכונה ג'.
לחצים שלוו באיום הטלת סנקציות על מסרבי ביטול חתימה יחשבו כהפרת החלטה.
טוב עשית יאיר שהצפת את הבעיה וגרמת לשיח ציבורי אינטרנטי פתוח וחשוב. הרבה חברים צעירים ומבוגרים מתחילים לחשב את צעדיהם לנוכח חישובי עלות תועלת.
שמוליק לשם הציף את חלופת המגורים והבנייה הרוויה שבה לדעתי מצוי הפתרון למצוקת הבניה לבנים שוכרי דירות צעירים וחסרי ממון. כאלה שהוריים אינם מיליונרים והם מוגבלי משכנתא והלוואות.
קניית מגרשי הבתים מרמ"י בחלופת המגורים עדיפה על חלופת האגודה שמחזירה את חברי האגודה לשנת 200, לקיבוץ השיתופי של פעם, שבו חברים היו שפוטי הממסד וחרותם נשללה מהם בכל הזדמנות שנראתה כהפרת תקנונים וחוקי האגודה השיתופית.
יתרון נוסף בחלופת המגורים הוא בקנייה מידית של מגרשי הבתים ללא ספקולציות מיותרות על ערכם של המגרשים לכשחלופת האגודה תעבור.
החיסרון היחידי המידי שאין אישורים לבנייה רוויה בשכונה ג' כלומר בניה בקומת שתוזיל את הבנייה לבני/בנות המשק.
מהלך של בניית 60 וילות במגרשי שכונה ג' יגרור לתפיסת מגרשים שמיועדים לתושבי המקום צעירים, ע"י בני מיליונרים עם יכולות קבלת משכנתא, מה שאין למרבית בני המקום.
הרבה חברים מקבוצת הדרים מעדיפים לעזור לבניהם/בנותיהם באופן ישיר בלא לקנות את מגרש ביתם בכדי שאחרים יממשו את 150 זכויות הבניה שאמורות להיות מוקנות לבני המקום.
גידי שקדי.

באשר לחידודים של הרן חשוב שנדייק בהצגת הנתונים:
1. לגבי זמן המימוש – החישוב של הרן ממש לא מדויק! בחלופת המגורים חבר חדש אמור לשלם 58% שהם כ- 700,000 ש"ח. בחלופת האגודה 36%. בשביל להגיע לתשלום של 700,000 ש"ח בחלופת האגודה צריך להגיע לערך קרקע של מעל 1.9 מיליון ולא כפי שהרן ציין.
2. לגבי הסדר האיזון – גם אם נסכים אם ההנחה של הרן שבשכונה ג' יקלטו כ- 30 בנים שניים, הנחה שרחוקה מאוד מהמציאות לדעתי, ונקבל את הרעיון שאיזון יעשה בתוך המשפחות (בן ראשון מול בן שני) – מי יאזן את אותם עשרות משפחות שיקלטו "בן ראשון" ? מדוע שהם ישלמו מעל 50% ואילו מי שבנה בשכונה א' וב' ישלם 29% (הבדל של כ- 150 אלף ש"ח ? האם זה הוגן שעבור אותה זכות בדיוק אנחנו שבנינו כבר נשלם הרבה פחות מאלה שאמורים לבנות בשכונה ג' ?

מציע שלא נבלבל את החברים בנתונים והנחות שגויות שלא מבוססות. בואו לפחות לא נשנה את העובדות!!

מסכים מאוד אם הניתוח של שמוליק ויאיר
רציתי לחדד שתי נקודות:
1. יש מחיר גבוהה מאוד לזמן המימוש!!! לאור העובדה שחלופת האגודה רחוקה עדיין כשנתיים עד ארבע שנים (תלוי את מי שואלים) מיכולת מימוש (תשלום בפועל).
בגלל פער הזמן למימוש אפשר לראות שהיא איננה יותר זולה. רק בשנתיים האחרונות עלה ערך הקרקע ב 20%.
אפשר לראות בחישוב קצר שעם ערך הקרקע ימשיך לעלות ויגיע ל1.5 מליון בעוד שנתיים (, נתחיל לשלם יותר עבור חלופת האוגדה למול אם היינו מיישמים היום את חלופת המגורים (במחיר של 1.2 מליון).
חשוב לדעתי להבין – החלטה היום על חלופת האגודה לא תקבע מחירים – נשלם את האחוזים רק כאשר רמ"י יאפשר לנו לממש. וזה במרחק של שנתיים לפחות!

2. הסדרי איזון ובן שני – המצב הנוצר בשילוב בן שני ורצון לשמר את הסדרי האיזון המוצעים מוזר. בשכונה ג' כבר יקלטו מעל 30 בנים שניים (ככל הנראה מהרישום כרגע). נתון זה אומר שמשפחות שהכניסו בן יחיד יממנו מכיסם את הקלת תשלומי השיוך עבור הבנים שניים. מציע להשאיר את האיזונים הללו בתוך המשפחות – בן ראשון מול בן שני יאזנו ביניהם ללא איזונים נוספים בתוך השכונות החדשות.

שבוע טוב

אולי כדאי לא למהר בקבלת החלטה סופית בנושא השיוך,אלא להמתין ולראות את הכיוון אליו הולכת ר.מ.י בכל הנושא של המיגזר הכפרי וחלוקת האדמות.

בהחלט מסכימה אם התגובות האחרונות של החברים בנוגע לשיוך.
יש הרגשה שאנו נדחקים להצעה אחת, ולא מספיק מדברים על החלופות.

מקווה שבמועצה היום יבואו אנשים לשאול את השאלות…

מבלי להתייחס באופן ישיר להצעתו המעניינת של שמוליק שציון מגיב עליה כאן, אני רוצה להתייחס באופן כללי לעבודת ועדת השיוך –

אין ספק שנעשתה עבודה מאוד יסודית מעמיקה ומקצועית על ידי הועדה בהובלת ציון. אין ספק שהושקעו שעות רבות בכך בשנתיים האחרונות, כפי שמציין ציון- ועל כך אנו מודים לציון ולצוות השיוך…. אולם –
עצם גישתה של הועדה שהחליטה לבחור בחלופה אחת, להמליץ עליה ולקדם אותה בצורה מאוד חזקה – טעות היא. מנסים לשוות לתהליך מראית עין דמוקרטי בו הציבור בוחר את החלופה המועדפת לו בקלפי, אבל דוחפים בצורה לא פורפורציונאלית חלופה אחת בלבד, תוך ביטול וללא התעמקות בחלופות האחרות.

על הועדה היה להציג באופן שווה ואמיתי את החלופות השונות על מנת שהציבור יוכל באמת לבחור את החלופה המתאימה לו – איש איש לפי דעותיו. לא ייתכן שבועדה, שלא נבחרה על ידי הציבור, אין ולו נציג אחד שתומך ויכול לייצג בצורה אמיתית, על יתרונותיה וחסרונותיה, את חלופת המגורים. אם כל חברי הועדה תומכים בחלופת אחת, היה צורך להחליף את חלקם על מנת לתת ייצוג גם לדעות שונות.

גם כך ישנם בקיבוץ לא מעט אנשים המרגישים שההחלטות נכפות עליהם מלמעלה על ידי ההנהלה,ששקיפות לא קיימת ואין להם השפעה על קבלת ההחלטות. לא מזמן טענו חברים שלא הבינו את משמעות ההחלטות שהם עצמם הצביעו עליהן לפני כמה שנים – בנוגע לשיוך הדירות והזכות לבניה. האם לא חוזרים כאן על טעויות העבר, וגם בנושא כל כך חשוב ומשמעותי זה לא יקומו חברים עוד כמה שנים ויגידו שלא הבינו את המשמעויות האמיתיות של החלופה מפני ש"הקיבוץ" (כלומר צוות של חמישה אנשים) החליט שהחלופה העדיפה היא חלופה מסוימת ולא אחרת ודחף בכל כוחו לשכנע בכך את החברים?

אני חושב שעצם זה שכרגע מתחילות לצוץ עוד הצעות ושאלות (בין אם בעלון, ובין אם במפגשים האחרונים) זה בדיוק מראה שאנשים מתחילים לבדוק יותר לעומק את הדברים ולבחון שוב את האפשרויות השונות. יש לעודד זאת ולאפשר דיון אמיתי על החלופות השונות (כולל מערכת האיזונים בכל חלופה) תוך הבאת האינפורמציה המלאה על החלופות השונות, ללא "המלצת הקיבוץ" על אחת מהן.

חברתי טוענת בפניי שאני מרבה להגיב בפורום הזה, שעליי להמעיט בכך לטעמה,ובאמת רציתי לקבל את דעתה החשובה לי ולהבליג, אך הנה סיפורה של לאה, עורר אותי מחדש. "מפני שיבה תקום" כתוב בספר "ויקרא", המצווה הזאת נכתבה שנים רבות לפני המצאת האוטובוסים והרכבות. מאחר ולאחרונה התנסיתי אף אני בנסיעה ברכבת ובאוטובוס עירוני בת"א, בתופעה של אנשים צעירים שלא מפנים מקומם לזקנים, כמוני למשל, ואפילו לא לנשים בהריון גבוה, כזה שבולט לעין, ומאחר ולא היה סיפק בדעתי מעולם, אם כן או לא לקיים מצווה חשובה זו, ואני שייכת לדור שנסע המון בתחבורה הציבורית, אני זורקת פה כפפה להורי הנערים, החיילים ובכלל… ואתם גם למחנכי הדור הצעיר, העלו את הנושא לדיון, לשיח, ללימוד, משהו מוזר קורה בנושא הזה, והוא בלתי מובן לי, ובלתי תקין

מיצווש, בנות?

אולי מילת הסלנג מיצווש שהודבקה ל"אירוע" הזה מגלמת את משמעותו האמיתית בחייה של בת ישראל הצעירה. כמעט כל חברה אנושית מקיימת בשלב מסוים בהתבגרותם של חבריה טקס, המעביר אותם כביכול מהשכבה המטופלת ומחונכת לשכבה המשתתפת בנשיאת העול של קיום אותה חברה. לרוב נערך הטקס הזה בגיל בו מגלה המתבגר/ת יכולת לשאת בעול. ומהו העול? בעולם הקדום, שעדיין נשאר ממנו זכר, לגבר היה זה בעיקר הציד ולאשה הלקט, ובהמשך גידול המזון החי או הצומח. בחברות הקדומות תוחלת החיים היתה קצרה בהרבה מאשר היום וההתבגרות מהירה יותר. בחברה העברית/ישראלית/יהודית נקבע גיל 12 לנערה (כידוע, הבנות מקדימות את הבנים בהתבגרותן) ו-13 לנער כמועד המתאים לקיום הטקס, ובשלב מסוים גם שיוו לו מעמד של ציווי אלוהי ומכאן הביטוי "בר מצווה", כלומר יכול וחייב לקיים, את מה? מה שאלוהים מצווה ונכתב בספרי התורה.
האופי של קיום חגיגות המיצווש, לשני המינים, בחברה הישראלית הלא-דתית היום, לרבות החברה הקיבוצית, מעורר את השאלה, ובעצם שתי שאלות עוקבות: האם 13-12 הוא באמת הגיל בו הדור הצעיר מתחיל להיות מסוגל, ועל כן גם חייב, לקיים מצוות כלשהן, ובעצם, מה הן אותן מצוות? למיטב הכרתי את סגנון חיינו, התשובה לשאלה הראשונה היא שלילית, ולשאלה השנייה תלויה באוויר.
ושאלה שלישית הנגררת בעקבותיהן – האומנם קיום מעגל חינוכי נפרד לבנות הוא נכון ומביא תועלת? האומנם נכון לגדל אותן כמין נפרד? למה מעגלי התמיכה של הבת הן רק אמא ודודה ולא אבא ודוד, למשל? רוב השאלות ברשימה כוחן יפה גם לגבי בנים. אדרבא, בחלקן התשובות בהחלט מביאות בחשבון את יחסם של הבנים, למה שלא ידונו בהן ביחד?
אי אפשר להפריד את התשובות לשאלות אלה ממה שקורה עכשיו בעולם בעניין העצמת נשים. הבסיס לכך אינו יכול להיות אלא הנחת היסוד שלכל אחד, ולא חשוב בן איזה מין הוא, יש זכות שווה למה שנוכל להכתיר (בהסתייגות הנדרשת) "כל צרכיו". ואם על שניהם להכיר כל אחד בזכויותיו של השני, האם נכון לחנך אותם לכך בנפרד?
נקלעתי באחת השנים האחרונות למסיבת בר-מצווה של אחת הכיתות. הבנות בחלקן הגדול היו לבושות כאילו תפקידן בחיים הוא לפתות את הבנים. האם החינוך הנפרד יקטין, או שמא יגביר את התופעה הזאת?
ואי אפשר בלי קצת נוסטלגיה: כשאני הייתי בגילן, לפחות בתנועה הקיבוצית שלי לא היה כלל מקום לבר-מצווה. זה היה רק עניין של הדתיים שידענו עליו רק מעט. במקום זאת היתה פעילות-לקראת וטקס של "סמלי בוגרים", בגיל המתאים, ובמקום "מצוות" היו כללי התנהלות של חבר קיבוץ, שעליהן החליטו חברי הקיבוץ עצמם ואף אחד לא ציווה עליהם.

חברים יקרים, תודה על התגובות ברשת ובשבילים. גורמי הרווחה בקיבוץ מעורבים והפרסום נעשה תוך התייעצות עמם. רק לדייק – הפניה של אמא בשלב זה היא לתרומה פיזית של כליה.
תודה, משפחת פרידמן

תודה יאיר שהעלת כאן נקודת מבט מהצד של הצעירים.דעתך מחזקת את דברי נורית וולף. גם אני כתבתי על כך בעבר.

שלום לאה,
הנושא כבר עלה בצוות על רקע צירי הגישה לאזור התעסוקה. במסגרת העבודה על שבילי האופניים ושיפור הכבישים נדון גם על נושא תנועת הקלנועיות, ובהחלט נקח זאת בחשבון.
כשהנושא יידון בצוות נשמח להתייעץ עמך.
כמו כן את מוזמנת להגיש לי מכתב מסודר עם כל הרעיונות.
כל טוב,
ארז

לארז, שטביעת האצבע שלך, נראית לרוב, בתכנון וביצוע תשתיות בקיבוץ-מבקשת להזכיר, שבין כלי-הרכב והאופניים, יש עשרות קלנועיות, שנהוגות על ידי פנסיונרים ואחרים. נראה שהטיפול בתשתיות לנסיעה בטוחה של קלנועיות – במדרכות, צמתים, מחסומים, במפרים, כבישים וכו', לא נבחנה. הנסיעה לעיתים גובלת בסכנת נפשות ונפילות. התיקונים,נראים לי פשוטים ומתבקשים. מוכנה להיות שותפה לכך.
בברכה-לאה ועמי רטר.

עדי, תודה על השיתוף!
אני רוצה להצטרף לעדי ולקרוא לכל ההורים להצטרף לתהליך. אני קצת שותף לתהליך ההתחדשות החינוכית ברמה המועצתית ואחד הצדדים החשובים המדוברים הוא הקשר בין ביה"ס לקהילה ולהורים. הרעיון הוא 'לשבור את קירות הכיתה' גם בהקשר הזה – החינוך הוא מכלול שביה"ס והכיתה הן רק חלק ממנו. חשוב ליצור רצף חינוכי שכולל את הקהילה, ההורים, החינוך הבלתי פורמלי, וגם ביה"ס. כאן חלק מההובלה צריכה להיות שלנו – ההורים והקהילה, ובטח ובטח שלנו כחלק מקהילת חינוך מפוארת כמו גח"א. ועכשיו זו ההזדמנות!
בהצלחה לכולנו בתהליך ותודה מראש לכל המצטרפים!

רענן,אין נביא בעירו.בהצלחה.

לפי מה שזכור לי יש לנו קרן קטסטרופות.

בדיוק למקרים כאלה….

נדהמתי לקרוא את הודעתה של אלה. האומנם חבר שנקלע לצרה כזאת צריך לפנות במכתב ישיר אל החברים ולבקש עזרה אישית? בשביל מה יש לנו מוסדות רווחה וקרן ערבות??? ואם הבקשה היא לתרומה ב"נאטורל", האם נעזבה אלה לנפשה כדי שאחד החברים יזדעק ויתרום לה את הכליה הנחוצה? מה קורה פה?!?!

למיטב זכרוני, אני היא "החברה על אם הדרך" (או לפחות אחת מהן) והשאלה נשאלה ברוח של קירבה. אבל בסופו של דבר היא גררה שאלה נוספת: מה פתאום "יהודי בקיבוץ"? האם "יהודי" הוא דבר שונה מסתם חבר קיבוץ? האם מעמדו הוא כמו גוליבר בליליפוט?
האם זה אומר שאני, או בעצם כולנו, כל חברי הקיבוץ, איננו יהודים? האם צריך ללמוד או לקרוא את פרשת השבוע כדי להיות יהודי? האם הדרך היחידה ליהדות היא קיום מנהגים דתיים?
יש לי ויכוח ארוך עם המגמה של ה"יהדנות" בקיבוצים, הרואה באמונות, או במנהגי הדת היהודיים את האפשרות היחידה להיות יהודי. אני מפרגנת ליותם את בחירותיו וגם את רצונו לשתף אחרים, אך אנא, אל תוציא אותנו, על יהדותנו החילונית, אל מחוץ לתחום.

בשביל זה יש עורך

ואם העורך חושב שדברים שנכתבו לעלון מובעים בסגנון בוטה שאינו הולם שיח קיבוצי, לפניו שתי אפשרויות: להציע לכותב ולסייע לו לשנות את הנוסח; או: לפסול את הפרסום. אחד מתפקידיו של העורך הוא למנוע סגנון שאינו הולם.

לאילת (השחר המאירה כל בוקר מחדש) וטל (המבורך מברכת הטל), רז (שאינו סוד) וסתיו (העונה החביבה עלי), מברך אתכם לחזרה הביתה. שמחים שהגעתם.
גל רסיס והמשפחה

כל מילה בסלע.
מדהימה, אדיבה, עוזרת, קשובה
לכל אחד, כן ירבו כמוה.
עץ תפוזים שלם בשבילה.