תודה נורית, מפעל יפה וחיוני.
לאוכלוסיות מוחלשות קשה לדמיין אפשרות לשינוי ללא תיווך ותמונת העתיד מושפע מ"אופק הדמיון" או "אופק החוויה כפי שהגדיר אותה מוריס מרלו פונטי (1968). ניתן לראות זאת בבירור אצל נערים ונערות כיוון שגיל ההתבגרות טומן בחובו רגשות מעורבים רבים. לצד מצוקות קיומיות, פחדים ושינויים פיזיים ונפשיים, מתקיימת בקרב הנערים אופטימיות ותחושה של פריצת גבולות ויציאה למרחבים אינסופיים. אופק הדמיון או אופק ההוויה, של מרלו פונטי (המצוטט אצל כהן, רומי ואחרים, 2015) הם מכלול החלומות שהנערים חושבים שיכולים להגיע אליהם בעתיד, וכלי לתכנון מעשי של המסלול לממש אותם.
אחד מתפקידי המערכת הוא לסייע לבני הנוער לצלוח בבטחה את התקופה הזאת. אפשר למנף את האופטימיות הזאת ולאמן את בני הנוער להתחבר לשמחה מתוך האנרגיות הפנימיות, ללא צורך בצריכת חומרים משכרים, "מעודדי שמחה" ובכך להרחיב את אופק הדמיון ותחושת המסוגלות שלהם בגיל יותר צעיר.

דקלה, ריגשת אותי מאוד ומקווה שההתנסות הזאת תחזק את הקשר של גיא, במידת האפשר, עם בני השכבה שלו וטוב תמיד לראות את חצי הכוס המלאה.

ראשית – ללאל'ה ולכל שאר המתנדבים – יישר כח ענק!
מחמם את הלב לראות את הרצון לסייע ואת הנכונות להשפיע על הלבבות של ילדינו!
שנית – תהליך התחדשות בבי"ס משגב – קריאה לציבור ההורים!
בכל שנה המעורבות והעזרה של ההורים לביה"ס חשובה ומבורכת, אך השנה חשיבות זו קיבלה משנה תוקף. ביה"ס משגב מתחיל כבר בחודש הקרוב בתהליך התחדשות בהנחיית פרופ' יורם הרפז, בשיתוף צוות המורים וכן בשיתוף ההורים. התהליך מהווה מעין 'תכנון מחדש' של ביה"ס – החל בשאלות הגדולות –
(האם ביה"ס ילמד לערכים ותרבות, או למימוש עצמי? ואם ערכים – אז איזה ערכים? ציונות? שוויון? פלורליזם?) וכלה בתכנון מערכת השעות ואפילו הסביבה הפיזית (עם מספיק אמונה נשיג גם שיפוץ משמעותי ברוח התקופה…) הצטרפות לתהליך זה אפשרית דרך פורום ההורים של ביה"ס (בפניה למזכירות).
הורים רבים (כולל מהקיבוץ) כבר נרשמו. הצטרפו גם אתם ובואו להשפיע על חינוך ילדינו ועל עתיד ביה"ס. זה הזמן…

כולם נהנים ומרוויחים. המצב האידאלי בקשרים בין אישיים . הרבה הצלחה ללאלה ולכל שאר המתנדבים המסורים .

יישר כוח וכל הכבוד . המשיכו כך

כתבת יפה. תודה

יובל,
כל מילה בסלע…
נכנסה ללב של כולנו

קראתי את הביקורת על הדברים שכתבתי, בעקבות ההצלחה הבלתי תאומן בניצחון ישראל במלחמת ששת הימים.
אנו, חברי שיח לוחמים שראיינו את הלוחמים שחזרו הביתה וגם עורכי הספר, לא עסקנו בעתיד עקב הקרבה לחזרה מהמלחמה ויותר מכך בגין ההשתתפות באבל על חברינו שנפלו בקרב; אך גם נפגשנו במחשבות לגבי העתיד ובנוגע לציבור הערבי הנכבש. ברקע כבר פעלו אנשי "גוש אמונים", שקיבלו רוח גבית להתיישבות החדשה גם מאנשינו בהתיישבות ובמפלגה.
כאן אני מצטרף לדברייך על האיש הנפלא והאמיץ, יגאל אלון, איש הקיבוץ, מפקד הפלמ"ח לשעבר, שדחף לאיחוד בין מפא"י לאחדות העבודה, ותמך בחיזוק גוש עציון (אשר שוחרר על בסיס של אדמה עברית שנקנתה לפני מלחמת השחרור) ושיפולי ים-המלח והבקעה, במחשבה להשאיר את שאר השטח הכבוש כקלף מיקוח להסכם עתידי בין הצדדים.
תוכנית זו נחסמה על-ידי בגין, טבנקין וגלילי, שבחרו להקים את ארץ ישראל השלמה.
לצערנו בתקופה ההיא נפרד מאתנו ראש הממשלה לוי אשכול ומשנתו של יגאל אלון, מהמועמדים להחליפו, לא התקבלה.
אני מסכים עם דברייך שתכנית אלון הוכשלה ע"י בגין ואנשיו ובהצטרפותה של גולדה מאיר לדחיית התכנית בממשלה ובכנסת.

גידי,
מבלי להתייחס לכל הכתבה ולתגובתך במלואה, אני רוצה לומר לך שאיכות ההחלטות של המועצה הן פונקציה של החברים שמרכיבים אותה. במועצה מעולם לא הושתקת ותמיד יכולת להתבטא בה כרעות עינך בעדינות או בבוטות. גם הפעם מצטרפים 10 חברי מועצה חדשים למרות שיש עוד שלוש מקומות פנויים מעבר לעשרה.
מציע למצות את הכלים שהקהילה מעמידה לרשות החברים, ולהיות שותפים בהחלטות. השבוע בקלפי גם נאשר, אני מקווה, עוד צעד לכיוון שיתוף ציבור בהקמת וועדות ליבה. אין בכל האמור לעיל כדי להמעיט בכהוא זה בעובדה שעל מקבלי ההחלטות להקשיב לרחשי הציבור ואין זה פוטר את הציבור מלהביע דעתו. וטוב שיש לנו מספיק כלים לעשות זאת.

אני סבא מאוד גאה
ימי שלנו דור רביעי למייסדי הקיבוץ עדיין רואה דברים רבים כמו מרים וראובן.
הפנים היפות עם גומות החן המקסימות מסתרים נערה צעירה ענווה מאוד מאוד מוכשרת.
יעידו כל כך כל מי שזכה ללמדה .
אהבת החי של ימי היא עזה ומציאותית . אפילו חיות הטרף חשות בזה ומתמסרות לעין המצלמה שלה ,כאומרות עוד מעט ונכחד ואת תעזרי להנציח אותנו.
בהצלחה נכדה האובה.

עמרם, קביעתך ש"למחנה שלנו לא היה שום כיוון מאז … מה עושים לאור ההצלחה הגדולה כל כך", שגויה ומטעה. למחנה שלנו ולמנהיגו יגאל אלון היתה בהחלט תוכנית לעתיד השטחים הכבושים, שהוגשה לראש הממשלה חודש אחרי המלחמה. התוכנית היתה לסייע בפיתוחם ולהשתמש בהם כקלפי מיקוח להסדר עם הפלשתינאים. התוכנית הוגשה לאו"ם והתגלגלה להחלטה 242 המפורסמת, אף שלא אושררה בממשלת ישראל בגלל התנגדותו של בגין ובעלי בריתו מתוך "המחנה שלנו" – דיין ופרס – שבהמשך עשו הכל כדי לטרפד את תוכנית קלפי המיקוח. פרס פעל בניגוד לעמדת רבין, ולא ניכנס כאן לפירוט. אי ההבנה של השמאל, ששיח-לוחמים הוא חלק ממנה ושהתייחס בהסתייגות לתוכנית אלון והסכים דווקא עם חלק ממדיניות אי ההתערבות של דיין, הוא שתקע אותנו.

סוף סוף הגעתי לבית הקפה הזה. זו היתה חוויה מיוחדת. מומלץ!

גילי קראתי בעיון את הכתבה שלך
אני מבקש להתייחס לחלק שעוסק בפעילות ההנהלה וחבריה ועל השקיפות ושיתוף הציבור.
אני, להבדיל ממך, הייתי חבר במספר לא קטן של גופים ציבוריים בקיבוץ הישן וגם במתכונת של הקיבוץ המתחדש.
מעדות ראשונה אני יכול לומר שבכל הגופים האלו ישבו ויושבים אנשים אחראיים שנבחרו ע"י הציבור, אנשים שאחריות כבדה מוטלת על כתפיהם. חוץ מבעלי התפקידים המרכזיים, כל חברי הצוות , נציגי ציבור ממלאים את תפקידם בהתנדבות מתוך אכפתיות ורצון להשפיע ולעיתים מזומנות תוך קבלת החלטות מאד לא פשוטות ולעיתים אף קשות שמשפיעות על כולנו כקהילה.
גם אני מרוצה ומרוצה פחות מהחלטה כזאת או אחרת וזה מוביל אותי לנקודה השניה שאליה אני מבקש להתייחס.
בעבר הרחוק טרום ההפרטה רמת השקיפות ושיתוף הציבור לא היו טובים מספיק. בעשר שנים האחרונות, נעשה שינוי מהותי בעניין מתוך הבנה שהציבור רוצה ודורש להיות מעורב בהחלטות שמשפיעות על אורחות החיים של כולנו. כפי שפתחתי את דבריי ומתוך הכרות קרובה, חווינו בעבר, לא מעט מקרים בהן נעשה ניסיון נואש של המוסדות לזמן אנשים לשיתוף הציבור שנתקל באדישות וחוסר שיתוף פעולה. "ביום הבוחר" הגיעו אנשים לקלפי (אני קדנציה שלישית כיו"ר הקלפי) ובאו בטענות שלא שותפו לא שמעו ולא מבינים את הנושא שמובא להכרעה. לפחות לאור הדיונים האחרונים שהתקיימו בנושא שיוך הדירות נראה שהדברים השתנו ולציבור "נפל האסימון" והוא חש שהוא צריך וחייב להיות שותף ולקבל את ההחלטות לפי רוב שמבין, יודע ולוקח אחריות על חייו וחיי הקהילה בה אנחנו חיים. לא אתייחס למקרים פרטיים ולמצב מגורי התיילאנדים, המטע והפרדס מאחר ואינני מצוי בפרטים. לנושא המצב התחבורתי אתייחס ואומר שגם לי מפריעים המחסומים (פניתי להנהלה להסיר את המחסומים שבכביש מח"א לכולבולית) אבל אני מבין שבמצב הקיים זה הרע במיעוטו וחשוב לשמור על חיי כל המשתמשים בדרכים.
לסיכום, נוח וקל לבקר פעילות ציבורית (גם לגיטימי) אבל הרבה יותר קשה ומחייב לקחת בה חלק. חשוב שנהיה כולנו בריאים ולא נפסיק לומר שלום ולחייך בכבישי ובשבילי הקיבוץ של כולנו…

אני חושבת שיפתח לא היה מספיק ברור בהצגת תוואי הכביש המוצע. מסלול הכביש עליו מדבר יפתח עובר בתוך פינת החי ובתוך האורווה ויביא לפי דעתי לחיסולם. עד כמה שאני יודעת תוואי זה לא הוצג לציבור ולא למועצה. בזמנו הוצגו שתי אפשרויות שונות מהצעה זו. אני חוששת שכשיביאו תוואי זה לאישור המועצה הוא יוצג ביחד עם האישורים ממועצת עמק חפר ועוד כל מיני גופים שאינני יודעת מי הם, וידרשו להחתים את המפות בחותמת גומי.
תושבי השכונה של משק בית ספר נראה לי צריכים להתעורר כי הכביש יעבור אצלם.

ברוך, לפעמים מנהיגות, היא לא רק להגיד – אני ושכמותי – היא גם להקשיב!

גילי,

מעניין גם אני לא הופתעתי ממכתבך.
אבל בהחלט שמתי לב שלפחות 30 שנה לא זכיתי לראות אותך בשום פעילות חברתית ובשום תפקיד ניהולי.
אז אם עכשיו דווקא אתה מתלונן, בפאב יש הרבה ערבים פנימיים ואליהם לא היגעת לעולם, בהחלט מוזמן.
הקיבוץ של פעם שאליו הבנתי שאתה מתגעגע – עבר. המחסומים נועדו לשלום הציבור בגלל ריבוי המכוניות והתנועה. אם היית מתבונן סביבך בבוקר, בצהריים ובערב היית מבין כמה תנועה יש בתוך הקיבוץ.
לגבי התאילנדים, נראה לי שגם אם היו נותנים להם ווילות – הריח ואורחות החיים לא היו משתנים.
לגבי ענף הפרדס והאבוקדו – תמיד צריך שם עזרה.

ברוך, איפה פורסם, שהקדנציה של מנהל הקהילה מסתיימת בסוף 2018?

שאלה לי: כשאתם מבקשים לפתוח את הרשימה גם לבן שני, האם הכוונה רק לבנים של חברי קבוצת ה-400, או שמדובר בפתיחת כל הרשימה, לרבות הכנסת ילדי "החברים החדשים", שבניהם אינם מצויים ברשימה.

תודה רבה, חנוש. התרשמותך מחממת לב. מוזמנת לביקור ב"אתר ביתנו".

ערה ואלי – אחרי שקראתי את הכתבה בעלון הבנתי שללא מראה עיניים צבעוני שממחיש היטב את האווירה בבית – אני מחמיצה את העיקר, ואכן נכנסתי לאתר בתוכנו האינטרנטי וכמאמר הידוע: כל תמונה שווה אלף מילים. ביתכם מדבר אל ליבי, כנראה זה לא מקרי… יש בו צירוף מדוייק של טעם, זיכרונות אישיים וגם קצת נוסטלגיה. תשמרו על רוח הבית, אולי פעם יהיה הוא המוזיאון של הקיבוץ…?